חיפוש

הבנאדם הזה

הבנאדם הזה. זה שפגשת באמצע החיים, אבל איכשהו אתה מרגיש שגדלתם יחד מגיל שלוש. זה שהופך להיות המשפחה שלך. משפחה כזאת שבוחרים. זה שאם מישהו פעם יסתכל מהצד על השטויות שאתם עושים יחד, הוא בטח יאשפז אתכם בבית משוגעים. הבנאדם הזה. זה שלא פוחד להסתכל לך בעיניים ולהגיד את האמת, גם כשהיא מכאיבה. שאם אתה מתקשר אליו בשתיים בלילה ואומר לו: "נתקעתי!" הוא קופץ מהמיטה, מתניע את האוטו ובא לקחת אותך בלי שאלות. אפילו מאילת. זה שמחזיק לך את היד כשאתה עובר פרידה, ולא הולך לישון אפילו שכבר שלוש בלילה והוא מת מעייפות, כי הוא קולט שאתה מרגיש לבד. הבנאדם הזה. זה שאתה כבר יודע שתעברו הכול יחד. מערכות יחסים. לילות שתויים. טיולים ארוכים בחו"ל. מוות של הורים. זה שיתקשר אליך כשיש מבצע מטורף על גופיות ויגיד, "אנ

לרגע דמיינתי

לרגע דמיינתי מה יקרה אם תשבור לי את הלב אם יום אחד תגיד שאתה קם ועוזב וחייתי את הכאב ותיכננתי מה אומר כשתשפיל את מבטך ותגיד לי: "זה נגמר". וציירתי את הדמעות שיפלו על הרצפה ואת היד הרחוקה שלך שמוטה על הספה ושמעתי את השקט שיפריע לשכנים וירדתי למטה, לפרטים הכי קטנים וידעתי שאמות ואקום שוב לתחייה ואסתכל שוב בספק על כל מה שהיה כן, לרגע דמיינתי מה יקרה אם תשבור לי את הלב אתה בטח חושב שאני איזו משוגעת אבל אתה מכיר אותי מספיק טוב כדי לדעת - אני חיבת לדמיין מה בדיוק ואיך כדי שאהיה מוכנה אם יום אחד תלך.

כשהם עדיין כאן

קח את ההורים שלך לחו״ל תזמין אותם לאיזו ארוחה תצא איתם מתישהו לטיול לא חשוב לאן, העיקר שזה איתך לך איתם ביחד לקניות או לסרט החדש והמצחיק תגיב להם בפייסבוק לתמונות ותפסיק כבר לסנן אותם, תפסיק. תקפוץ בסוף שבוע לבקר ותחזיר לאמא את הקופסאות אם קבלת העלאה, אז תספר - תן להם סיבה להתגאות תגיע בול בזמן בערב חג בדרך תעצור, תקנה פרחים תחבק אותם כי אין לך מושג - עד כמה זה עושה אותם שמחים אל תחכה שוב למחר, תבוא היום שב אתם לראות איזו תוכנית תענה כשהם שולחים שבת שלום עם לב אדום בקבוצה המשפחתית כי אחרת יום יבוא ותצטער שלא הרווחת איתם עוד כמה רגעים הם ילכו, ואתה אז תישאר עם חור בלב ועם ים געגועים ותתפלל רק להחזיר אז את הזמן יש המון שעוד רצית להספיק אז תחבק אותם כשהם עדיין כאן ותפסיק כב

היום הכי קר בשנה

לפני יומיים פרסמו בעיתונים: "היום זה היום הכי קר בשנה!" וסיפרו שהעצים בחוץ כבר לבנים וכתבו שם נתונים, וצרפו ליד תמונה ושלחו איזה כתב לשדר מהגגות וכולם הסתובבו עם מעילים גדולים של חו"ל והאינסטגרם היה מפוצץ בחגיגות של משפחות שמחות בשלג שיצאו שם לטיול ורק ילדה אחת קטנה עם דמעות בעיניים שאלה את אמא שם, לידי על הספסל: "מה עושים האנשים שאין להם שום בית? איך הם לא קופאים, ומי דואג להם בכלל?" ולשבריר שניה בודד, אותה ילדה קטנה החזירה אותי שוב להאמין בבני אדם כי איכשהו ביום הכי קר בשנה הלב שלי נפתח והיה לי דווקא חם.

תיאוריית הקקי

לפני כמה שנים כתבתי שיר לזמר ענק. ההתרגשות היתה גדולה. חיכינו לו נרעשים באולפן (באיזשהו שלב התחלתי להזיע באוזניים מרוב לחץ). בסוף הוא הגיע, חייך בנונשלנטיות, פתח את הפה, ובלי להתבלבל - טרף בטייק אחד את השיר כמו מקצוען, וריסק את כולנו. הוא היה כל כך בטוח בעצמו, כל כך נינוח (בזמן שאצלי קפצה עין ימין רק מעצם הנוכחות שלו באותו חדר). אחר כך יצאנו רק שנינו לסיגריה, והדבר היחידי שהוא דיבר עליו זה כמה הוא היה גרוע, איך הוא פישל, כמה הגרון שלו חלוד. כאילו ביקש שארגיע אותו ואתן לו אישור שהוא באמת אלוף-עולם. נדהמתי לגלות שאפילו הזמר הנערץ הזה, שתמיד נראה כל כך בטוח ומאופס, זקוק - כמו כולנו לפעמים - לחיזוק, לאישור, לטפיחה על השכם. זה הזכיר לי חבר טוב שסיפר לי שבילדותו חשב שהמורים שלו לא עושים קקי. ה

מראה מקולקלת

המראה שלך מקולקלת המבט שלך אטום שוב את מסתכלת ורואה הכול עקום את נצמדת לפינה ממשיכה להתייסר איך תמיד את מבחינה רק בכל מה שחסר והחיוך שלך כבול לצג של המשקל שנים את מתווכחת עם כל מה שמולך איך מישהו יכול לאהוב אותך בכלל כשאפילו בחושך את מסתירה את עצמך? המראה שלך מקולקלת כבר כל כך הרבה ימים שוב את מקללת ובוחרת בפגמים אנשים טיפשים קובעים לך מה נכון ועיניים בוחנות מתנפלות מכל צדדייך את נופלת לבורות של חוסר ביטחון בורות שאת עזרת לחפור במו ידייך המראה שלך מקולקלת ואת עומדת חשופה אני מביט בך מהדלת ואת כל כך, כל כך יפה אולי תצאי קצת מהחדר אני מבטיח לך חיבוק את בסדר, את בסדר - זה העולם בחוץ דפוק.

לא פוחד מפרידות

אני לא פוחד מפרידות. אני פוחד ממה שבא אחריהן. כי איך יכול להיות שהבנאדם הזה שהיה הכי קרוב אליך בעולם, הבנאדם הזה שהכרת את כל השריטות שלו, והוא את שלך, שאתה יודע שהוא שונא כוסברה בסלט, שיש לו ציפורן מצחיקה בזרת של הרגל, שסיפר לך על הטיול שלו להודו כאילו טיילתם שם יחד. הבנאדם הזה שמכסה לך את העיניים ב"אנטומיה של גריי" כי הוא יודע שאתה שונא לראות דם, זה שאתה מבין מתי הוא עומד לבכות כי השפה התחתונה שלו טיפה רועדת, זה שהיה מדליק לך את הדוּד בלי שתבקש כי "ידעתי שתרצה מים חמים", ההוא שעבר איתך הצלחות מסחררות וכישלונות מפוארים, שהמשפחה שלו הפכה להיות המשפחה שלך, שהיה לידך בפעם הראשונה שלקחת שאכטה והרגיע אותך. הבנאדם הזה שאתה מכיר בעל-פה את הפלייליסט שלו בטלפון, הראשון שהיית מתקשר אליו כשקיבלת חדשות

גיהינום

אם היית אומר לי לשכוח אותך - הייתי שוכחת בוראת לי חיים חדשים בשבילך בלי להביט לאחור במקום שבו אין את הריח שלך מקום שלא ייתן לי לזכור אם היית אומר לי לחכות לך - הייתי מחכה יושבת על כיסא דמיוני לילות ובקרים במוזיאון הדמעות הפנימי שאין בו כניסה למבקרים אבל אתה לא אומר לי לשכוח ואתה לא אומר לי לחכות ובגיהינום הזה שבין שניהם - אני צריכה להתרגל לאט-לאט לחיות.

כל אדם

כל אדם נלחם באיזה קרב כל אדם סוחב חתיכה של איזה סתיו כל אדם בסוף הוא זר ואין לדעת מאיזו מלחמה חזר המעט שנדרש - לברור כל מילה לגלות רגישות, לנהוג בחמלה כמו שהיינו רוצים שינהגו בנו כשאנחנו נלחמים את הקרב שלנו.

כנפיים

ואז, כשגדלתי, לחשת לי פתאום: "תזוזי קצת הצדה, לא נשאר לי כבר מקום תנסי להיזהר הסחרור הזה אדיר את עולה נורא מהר ויהיה לזה מחיר.״ וכמעט שהתכופפתי מכובד הבושה אהבת אותי ככה, יפה וחלשה - "תהיי פחות בולדוזר וטיפה יותר אישה." ורציתי להסביר לך - זאת פעם ראשונה שאני עפה על עצמי, אחרי כמעט שנה של אסורים של ייסורים על חלום שלא הוגשם של שתיקה ומועקה וטון רגשות אשם והמילים המכבות שלך שרטו לי את הנפש: "הכנפיים הגדולות שלך חוסמות לי את השמש." ועישנת בשרשרת בשיחה האחרונה אמרת לי: "תראי, יותר אנ׳לא יכול" רק כי לא הסכמתי לחזור להיות קטנה כדי שאתה תרגיש יותר גדול.

  • Facebook - White Circle
  • YouTube - White Circle
  • Instagram - White Circle