חיפוש

תותים

אתמול הגעתי עם חיימקה להופעה של חנן בן-ארי.⁣ בשולחן מימיננו ישב זוג נשוי, דתיים קומפלט. ⁣ הוא עם כיפה וציצית, היא עם שביס וחצאית ארוכה.⁣ הם זרקו מבט לכיוון שלנו, אנחנו זרקנו מבט לכיוון שלהם, וההופעה התחילה.⁣ ⁣ במהלך ההופעה חיימקה החזיק לי את היד. ⁣ הייתי מרוכז כולי במוזיקה, עד שקלטתי שהגבר הדתי מגניב אלינו מבטים ללא הפסקה. הוא לא נראה כל כך מרוצה מזה שהחזקנו ידיים. ⁣ ניסיתי להתעלם והמשכתי להתרכז בהופעה.⁣ ⁣ באיזשהו שלב חיימקה השעין עליי את הראש, ואני ליטפתי אותו.⁣ הגבר מהשולחן הימני קלט את זה, לחש לאשתו משהו באוזן, ושניהם נעצו בנו מבטים.⁣ התחלתי להרגיש לא בנוח למרות שידעתי שאין לי על מה.⁣ ⁣ ההופעה נמשכה, חיימקה הגניב לי נשיקה בדיוק כשחנן התחיל לשיר ״אני צב ללא בית", והזכיר לי שאני דווקא צב עם

להינצל

ואם תבוא, אז בוא אליי לאט החיים תובעים המון ויש לי רק מעט ואם תבוא, תשתה לי את הדמעות הכיסים שלי עמוקים אבל ריקים ממטבעות ואם תבוא, תראה אותי הפוך – המילים שלי גבוהות אבל אני כל כך נמוך ואם תבוא, תכבה את הרוחות תגלה לי איך עושים שזה יכאב טיפה פחות וכשתבוא, בלחישה תגרור אותי מתוך הצל למדתי בדרך הקשה שאין בושה בלרצות להינצל.

99 אחוז

99 אחוז מהזמן אני כבר לא חושבת עליך אתה המשכת בחייך אני המשכתי בחיי ואולי יום אחד בלי שאתכוון האחוז המעצבן הזה יצא לי מהראש ואז אפסיק לכעוס לבכות על מה שאין זה לא ייאמן כמה מקום יכול לתפוס אחוז אחד מסכן.

תפילת הגיבורים

ובימים הכי קשים שלי, כשכלום לא הסתדר נכנסתי לנשק אותך, למשוך את השמיכה הצעצועים על השטיח, ואתה עוד חצי ער הבטחתי לעצמי אף פעם לא לבכות מולך ביקשת שאקריא לך סיפור לפני שינה שאסגור את החלון כי פחדת משדים והשארתי את הדמעות שלי עומדות על ממתינה כי מותר להישבר, רק לא מול הילדים ועם עיניים של ילד, וחוכמה של איש זקן - קלטת מיד שאבא לא בסדר אז נצמדת אליי כי רצית לתקן ולא הסכמת לי לקום או לצאת מתוך החדר ולרגע קטן, החלפנו תפקידים - אתה היית אבא, ואני הייתי בן לחשת לי באוזן: ״אנחנו חזקים!״ ובידיך הקטנות ניסית לגונן ונתת לי כוחות שלא ידעתי שיש ודיקלמת בשפתיך את תפילת הגיבורים אני לא יכול לשכוח איך ילד בן שש הצליח, כמו בפאזל, להרכיב בי את השברים וחייכתי עם הלב, והצלחתי להשליך את העצב הגדול שאף אחד לא הבח

לא נעים לי

לא נעים לי לבקש העלאה מהבוס או להחזיר איזו מנה פשוט כי לא טעים לא נעים לי להשתיק את הגברת במטוס או להגיד בסוף הדייט: "תקשיב, זה לא מתאים". לא נעים לי להוריד את החולצה בחוף הים או לבקש מהמוכר שיעשה קצת הנחה לא נעים לי מעצמי, לא נעים לי מכולם לא נעים לי להגיד: "אני אוהב אותך". לא נעים לי שתראה אותי בלי בגדים באור או לבקש את הכסף שהלוויתי חזרה להפציר בנדחפים: "לכו לסוף התור!" לא נעים לי אף פעם לבקש טיפה עזרה לא נעים לי לאסוף ממך חיבוק אחרון או להבריז למשפחה אחרי שכבר הבטחתי לשים את עצמי במקום הראשון ולא נעים לי לספר לך שלא באמת סלחתי וככה התרגלתי להעביר את החיים עם בטן מפוצצת ב"כמעט" וב״חבל״ ומרוב המבוכה, מרוב הלא נעים - נהייתי כבר אטום, נהייתי כבר אומלל ואולי יום אחד עוד אצליח ללמוד להיות שם ב

מבטיח לנסות

עם כל פרידה נסגרתי עוד קצת והרחקתי מעצמי לאט-לאט את כל מי שהתקרב או ניסה להגיע ונשבעתי - מעכשיו, לא אהיה יותר פגיע עם כל פרידה נמחקתי עוד קצת ועקרתי מעצמי לאט-לאט את היכולת לבטוח להיקשר באמת ונשמתי בכוח אבל הייתי כבר מת עם כל פרידה נגמרתי עוד קצת ואיגרפתי את עצמי לאט-לאט כמעט בכל ערב כשלא היו רואים נשארתי כמו כלב ללקק את הפצעים והפכתי להיות אדם כזה קטן מרוקן מחלומות ומסריח מעשן וכשיום אחד הגעת, פתאום בלי להודיע כבר לא נשאר לי כלום שיכולתי להציע ולימדת אותי שיש גם יופי בנפילה ושצריך להתרסק כדי להתחיל מהתחלה אולי נבנה גן-עדן על גבי ההריסות אני לא חותם על כלום, אבל מבטיח לנסות.

על הדרך

לקח לי שנים להיפטר מהרגלים ישנים – להפסיק להסתובב כמו קרוסלה נטושה להגיד את האמת שלי, גם אם היא קשה לקח לי שנים לחיות בשלום עם מה שבפנים – לאהוב את כל השריטות על הברך לכבות את הווייז ולסמוך על הדרך לקח לי שנים לפנות מהשביל ערימות אבנים – להפסיק לחטט בכאב ובצער להבין, לפעמים הם גם שער וכשהפסקתי להיות איש כועס כשדיברתי אליי בטון מתפייס פתאום התפנה כל כך הרבה מקום וכל האור היה יכול להיכנס.

ג'אנק-פוד

אחרי המסיבה הייתי קצת שיכור במקום לחתוך הביתה, נעמדתי בתור חיכיתי לשולחן עם עוד אלף רעבים והזמנתי מטוגן עם אקסטרה רטבים טרפתי כמו חזיר עד הפירור האחרון וידעתי שאחר כך זה יקשה עליי לישון שהכל ישב בבטן, כמו איזו יציקה ושאקום מחר בבוקר עם צרבת מציקה ובכל זאת עוד המשכתי, לא יכולתי להפסיק אפילו שהבנתי שבסוף זה רק יזיק ובין ביס לביס, פתאום עלתה בי מחשבה - איך ג׳אנק-פוד לפעמים דומה לאהבה ואיך זה אנושי, להיות כל כך רעב ולהכניס את האדם הלא נכון ללב למסור לו את המפתח, לתת לו לטייל להתמכר שוב לטעות ולא לרצות להיגמל גם אם זה ברור שהוא עושה לנו רע ושמחר, מוקדם בבוקר, נצטער על זה נורא.

חושך ואור

כשהיינו קטנים פחדנו מהחושך. הוא טמן בחובו שדים, רוחות, מכשפות, וסיכוי לא רע לדרוך על קוביית לגו שהשארנו זרוקה על שטיח ילדותנו. ביקשנו שישאירו לנו אור בקצה המסדרון, שנוכל לראות, ולהיות מוכנים לכל מפלצת שלא תבוא. והנה, ככל שאנחנו מתבגרים - אנחנו מתחילים לאהוב את החושך, ולפחד מהאור. אנחנו מעדיפים לא לראות. החושך הופך לרשת ביטחון, לשריון בלתי מנוצח, לדרך מושלמת להוריד את המתג על כל מה שאנחנו לא רוצים להתעמת איתו. אז אנחנו מאפילים זיכרונות טראומתיים, צלקות ישנות, אהבות נכזבות. סוגרים אותם בקופסה אטומה ומעלים לבוידעם. אנחנו עוצמים עיניים כדי לא להתמודד. לא להתמודד עם כל מה שאנחנו כל כך שונאים בעצמנו. חוסר הביטחון שלנו. הכישלונות והטעויות שלנו. החושך הופך לנו למקלט נצחי שבו אנחנו מאפסנים את כל מה ש

וואו

מצאתי בחורה שהדליקה מדורה עמוק אצלי בלב, יותר מכל אחת והבטחתי שאהיה איתה - בטוב וגם ברע שאתן לה את הכל גם כשיש לי רק מעט אני לא תמיד יודע איך לתת לה חיבוק אז אני סתם מכין קפה או עושה את הכלים וקשה לי לפעמים להגיד לה, להסביר לה בדיוק כמה אני אוהב אותה, ככה, בלי מילים וכשניסיתי לדבר ולהיות מולה חזק יצא לי רק - וואו, איזה עיניים אלוהים גנב כוכבים מהשמיים וואו, השפתיים כל הפרחים שבעולם נפתחים עכשיו במים וואו, אנחנו שניים גם בחושך הגמור אל תעזבי לי את הידיים תרקדי איתי לאט, אל תורידי את המבט כי את... את וואו מצאתי בחורה שפתחה את המגירה והוציאה את השירים שלא העזתי לנגן החיוך שלה הוא שמש, הדמעות שלה מראה וזה טוב יותר מכל מה שיכולתי לדמיין אני לא תמיד יודע איך לגרום לה להרגיש מאושרת, משוחררת מכל המנ

אישורים

כדי לחיות חיים מאושרים, אני זקוק לאישורים. אישור מהמורה שאני הכי חכם אישור מהאינסטוש שאני הכי חם אישור מההורים שאני ילד מוצלח אישור מהילדים שאני אבא תותח אני אוסף אותם אליי משאיר אותם קרוב כדי לדעת שאולי אני שווה, אני טוב אישור מהקהל שאני הכי מוכשר אישור מהקואצ׳ר שאני הכי מאושר אישור מהבוס שפיצחתי את השיטה אישור מהבנות שאני מלך במיטה אני מכניס בזהירות, כל אישור כזה נוצץ אל בועת הביטחון שלי שתיכף תתפוצץ מאמין בלי למצמץ, ותולה אותם על קיר מילים מקושטות מאנשים שאני לא מכיר ובסוף היום אני יכול פשוט לקחת את כולם, אחד-אחד, ולדחוף אותם לתחת כי גם מאה אישורים, ולא חשוב ממי לא יחליפו אישור אחד שלי, מעצמי.

מילה טובה, מילה רעה

כשמישהו זורק לי, ״אתה נראה טוב!״ אני מבטל אותו ברגע, בלי לחשוב ואם הוא ממשיך, ״אני אוהב את מה שאתה עושה!״ אני מפטיר, ״בקטנה...״ ומשנה את הנושא כשמישהו אומר לי: ״אתה משהו מיוחד!״ אני הודף אותו ככה, בהינף יד ואם הוא מתעקש: ״תשמע, אתה גדול!״ אני עונה: ״זה לא אני, זה המזל...״ וזה הכול אבל כשמישהו זורק לי מילה רעה - אני מתייחס אליה כאל אמת אחת ברורה ולוקח לריאות, וזוכר אותה היטב והיא ננעצת כמו סיכה, ישר אצלי בלב ובלילה, במיטה, לפני שאני נרדם האנשים המכבים עוברים מולי, כולם ואני סוחב שם על הגב כל ביקורת ודקירה ומנציח את החולשות והפגמים מול המראה ואיך זה שתמיד קל לנו להאמין לעלבונות שהם ברזל, למילים שהן סכין וכל כך קשה לנו לשמור קרוב-קרוב את כל מי שמזכיר לנו – שיש בנו גם טוב.

גבוה

זאת לא חוכמה להיות שם בשבילו רק כשהוא חלש לתת לו את כל מה שנדרש לשלוף אותו מתוך הבור ולרגע להרגיש גיבור זאת לא חוכמה ללטף לו את הראש, לאחות את הסדקים להגיד, "יהיה בסדר, עוד נצא מחוזקים!" להחזיק לו את היד בלילות הארוכים לחצות את הנהר ולצאת בסוף צודקים הרבה יותר קשה להיות שם איתו כשהוא בעוצמתו כשהשמיים בהירים והכוכבים לטובתו להישאר שם בלי מילים כשהוא דוהר על השבילים כשהוא חזק מול הגלים ולא יכול לטבוע כן, החוכמה היא להיות שם בשבילו גם כשהוא למעלה, למעלה - גבוה.

לא צריך סופה

לא צריך סופה שתעקור את הבתים ולא צריך שריפה שתביא עמה מתים לא צריך פיצוץ של הר געש אימתני ולא צריך לרוץ מגל ראשון או גל שני לא צריך מפולת או רעש של הטבע הרגל כמו משקולת על איש אחד עם צבע העולם בחוץ בוער גזור שבטים-שבטים ההמון כבר מסתער או יורד למקלטים המנהיג שוב מסתתר או ננעל בשירותים אז לא צריך סופה או מגיפה או שום שריפה עכשיו, האדם הרי הורג את עצמו ממש במו ידיו.

  • Facebook - White Circle
  • YouTube - White Circle
  • Instagram - White Circle