חיפוש

האדם הנכון

אנחנו אף פעם לא מוצאים את האדם "הנכון" ואין שום וודאות, אין שום ביטחון למה יקרה מחר החיים זורמים כמו מים ואי אפשר להיכנס לאותו הנהר פעמיים אנחנו אף פעם לא מוצאים את האדם "הנכון" ועל פי חוקי ההיגיון יש סיכוי שנתרסק בכל רגע נתון - אנחנו אף פעם לא מוצאים את האדם "הנכון", אנחנו מוצאים את האדם ששווה את הסיכון.

אחים

ופתאום, כשנשמעים התותחים - כל עם ישראל אחים. ואין דחיפות בתור ואין צפירות בכביש וחוט עדין של אור עובר מאיש לאיש ושוב אותן תמונות קושרות בין לב ללב אלוהי האסונות הרי אלוף בלקרב ואין שום הדתה ואין שום הסתה ואין מאבקים וגם אני, וגם אתה פתאום טיפה יותר רכים והלוואי שיום אחד אולי נצליח לחיות ביחד לא רק מתוך הפחד ונהיה מאוחדים - בשר ונשמה ממש כמו שאנחנו בזמן המלחמה.

אויב

בסוף אני, האויב הכי גדול של עצמי. הרי אני זה שמנשים את הפחדים הנסתרים ויודע איך ללחוץ לי על כל הכפתורים אני זה שכורך ואז מותח את החבל ובטיימינג המושלם - שם לעצמי רגל אני זה שכותב את כל התסריטים שסוגר לי את הדלתות ומאכיל את עצמי סרטים אני זה שבגללו הלב שלי תקוע שמלטף ומאכיל את הילד הפגוע אני זה שעומד מול עצמי, בלי רחמים ומשנן את הטעויות, הכישלונות והפגמים אני זה שמנסר לי עוד שלב בסולם שמכיר את החולשות שלי, יותר טוב מכולם וברגעים הקשים הכי קל להאשים את כל האנשים אבל בסוף זה רק אני שמחלק לי עונשים. וכמה זה מסובך לנסות להתקרב ולהפוך את האויב הכי גדול - לאוהב.

הרגע

הרגע בו הבנתי שכבר אין מה להציל היה הרגע בו שיניתי אותך בטלפון, מ"ממי שלי" לשם שלך - המנומס, הרגיל.

קונכייה

אם תצמיד את אוזנך לקונכייה תוכל לשמוע בה את כל מה שהיה מתרומם מן המצולות וקם שוב לתחייה – את הרוח על המים ושחפים חגים מעל ואת נצח השמיים והקצף של כל גל את המלח הצורב בשוליו של כל כאב אונייה שמתרחקת והשמש החמה את זיכרון הים ההוא, שהיא נושאת תמיד עמה ואם תצמיד את אוזנך ללבו של אדם תוכל להעיר בו את כל מה שנרדם - את ריח ביתו ואת נוף ילדותו את תרמיל געגועיו שהוא סוחב תמיד איתו צל של חלום ושק טעויות ואת מי שהיה או שהיה יכול להיות וכמו הקונכייה שנפלטה מן הים ונושאת את מה שהאיר, שהכאיב כל מה שנדרש כדי להכיר אדם זה להצמיד את האוזן ופשוט להקשיב.

?

אדם יכול לחיות עם בשורות רעות מאוד כשהוא יודע בדיוק מה הוא מאבד אדם יכול ללמוד איך בסוף לשרוד אם הוא מבין בדיוק עם מה הוא נדרש להתמודד אדם יכול לקום מול הסערה כשהוא מכיר כבר את עוצמת הרוח הנושב וגם אם זה קשה, וגם אם קר נורא הוא ישלוף רזרבות אור להדוף את הכאב והוא ידביק שוב מחדש פיסות חיים קרועות הוא יחשב בזהירות את סיכוייו מול הבדידות כי אדם יכול לחיות עם בשורות רעות מאוד אבל הוא לא יכול לחיות עם חוסר ודאות.

הורים

כשהייתי קטן, ההורים שלי עשו לי פאדיחות.⁣ אבא שלי היה חוזר על כל בדיחה מאה פעם – ⁣ היא לא הצחיקה, גם לא בפעם המאה.⁣ אמא שלי היתה מנסה בכוח להשתמש בסלנג - ⁣ "העוגה יצאה לי חבל"ז. סוף הדרך. פצצות לגבות.״⁣ אז הייתי מתעצבן ומשתיק אותם כדרכם בקודש של בני הטיפש-עשרה.⁣ ⁣ לכולנו יש רשימת עניינים לא פתורים עם ההורים שלנו -⁣ אנחנו סוחבים איתנו כל הערה שיצאה להם מהפה,⁣ כל ביקורת החלטית שלהם על ההתנהלות שלנו,⁣ כל הרמת גבה, מבט מאוכזב או החמצת פנים על הבחירות שלנו בחיים.⁣ ⁣ ואז, בוקר אחד אתה קם פתאום בוגר ומפוכח יותר, ⁣ וכל מה שאתה רוצה לעשות זה לחבק אותם.⁣ הפנקס נסגר, והיד מפסיקה לרשום.⁣ ממרחק הזמן אתה פתאום מבין שהיית בן לא קל. ⁣ שהם היו סבלניים כל כך לשטויות שלך, לקריזות שלך, לטעויות של

דווקא עכשיו

דווקא עכשיו נכתוב עוד שירים מנגינות יחצבו מהלב נפרוט בלילות על אינסוף מיתרים משמחה מלוחה וכאב דווקא עכשיו, בגוף העייף נרקוד את עצמנו עד תום נעמוד אמיצים באולם היחף הריק, עד אפס מקום דווקא עכשיו נדקלם מחזות נאכל ונשתה תיאטרון בתקופה הטרופה, הסוערת הזאת רק ככה נשיג ניצחון בסוף עוד יבואו ימים אחרים יפציעו באור מנחם ועד שיבואו, נכתוב עוד שירים על אפכם ועל חמתכם.

האנשים האמיתיים

אנחנו האנשים האמיתיים. אלה שנתקעת להם פטרוזיליה בשיניים באמצע הדייט. אלה שמפלחים זית בסופר בלי שאף אחד רואה. שחוזרים שיכורים ממסיבה ואוכלים פסטה קרה ישר מהקופסא. אנחנו האנשים האמיתיים. אלה שקמים עם ריח נורא בפה, ג'יפה בעיניים וסימנים של שמיכה על הפרצוף. אלה שסוחבים משקל אחרי החגים. ולפני החגים. ובזמן החגים. שמחטטים באינסטוש של האקס שלהם באישון לילה. אנחנו האנשים האמיתיים. אלה שלא יכולים ללבוש חולצה לבנה לארוחת ערב בלי שיתיז עליה רוטב. אלה שקשה להם לעשות אהבה באור. שקשה להם להוריד חולצה בים. שמכניסים את הבטן. אלה שרואים את ההורים שלהם מזדקנים ונקרע להם הלב. אנחנו האנשים האמיתיים. אלה שמעלים תמונה ומחכים ללייקים. אלה שיורקים כשהם מדברים בהתלהבות. אלה ששוכבים בלילה במיטה ומתכננים מילה במילה מה

מילה זאת מילה

יש לי שכן, קוראים אותו טל כבר חודש וחצי מובטל הוא יצא לחל"ת ובסוף הוא נפלט בדיוק כשהגיע עוד גל והוא יוצא למרפסת כל בוקר בעשר עומד וצועק לכולם: עוד יהיו מופעים ויהיו אירועים הכסף בסוף ישולם יש ממשלה, מילה זאת מילה! ואין שום ייאוש בעולם כן, יש לי שכן, קומה מתחתיי שאלתי אותו: עד מתי? הוא הנהן וצחק: נקבל מענק, כבר עכשיו הוא בדרך אליי! והוא יוצא למרפסת כל בוקר בעשר עומד וצועק לכולם: עוד יהיה תיאטרון זה סיבוב אחרון לאן החיוך נעלם? יש ממשלה, מילה זאת מילה! ואין שום ייאוש בעולם ואותו השכן, מעניין מה איתו כבר מזמן לא יצא מביתו וראיתי קופסה ארוזה, עמוסה שהניחו בפתח דלתו הוא לא יצא למרפסת כבר שבוע בערך מעניין באמת מה קרה אולי מתבייש אולי התייאש אולי הוא קיבל ת'סטירה כי יש ממשלה, מילה זאת מילה! וחושך אצ

אקסטרה בוטנים

הכי אתה חסר לי בדברים הקטנים - בבדיחה שרק שנינו היינו מבינים בשנ"צ של יום שישי - ספה ועיתונים בפיליפינית חריפה עם אקסטרה בוטנים בקמטים ליד העין כשאתה צוחק ברוס צועק לרייצ׳ל: "!we were on a break" בלחישת ה"אני אוהב אותך" לפני שאתה מנתק בכוס גבוהה עם קרח ונסטי אפרסק בשמות המתקלפים שנשארו עוד על השלט יום שבת עם ההורים ואמא שלך מבשלת בפתק "בוקר טוב!" שנשאר עוד על הדלת באיך שאז עזבת, בקלות בלתי נסבלת תאמין לי אהובי, לא הבנתי עד היום איך דברים לא חשובים תופסים כל כך הרבה מקום בכותרות של החיים כבר התרגלתי ללבד זה הפרטים הכי קטנים שגומרים אותי לאט.

על חולצות ואנשים

יש לי חולצה מגיל 16 בערך היא מונחת שנים אצלי בארון חולצה ישנה, שעשתה איתי דרך כל כתם קטן בה הוא עוד זיכרון ועברנו ביחד מיליון רגעים שרפנו כבישים במשך שעות טעמנו כמעט מהכל בחיים - בית ספר, צבא, שירים ודמעות ובזמן האחרון משהו קרה הצווארון מרגיש קצת חנוק הזמן התגלגל, שנה כבר עברה והיא לא מתאימה לי בדיוק כן, משהו בה כבר לא אותו הדבר או שאני השתניתי פתאום כי מה שהיה נכון בעבר לא תמיד גם נכון להיום היא מקופלת על מדף פנימי אצלי בלב אני שומר לה חסד נעורים וחשוב לי שתדע, שתמיד אני אוהב גם אם יש לי בגדים אחרים רק בלילה, מדי פעם, כשאף אחד לא רואה אני נזכר בה לבד על הכבישים ואלה החיים, וככה זה קורה - עם חולצות וגם עם אנשים.

להכניס את הבטן

הייתי ילד שמנמן. כזה עגלגל עם ״חְדודים״ שהדודות יכולות לצבוט. האמא העיראקית שלי האכילה אותי ללא לאות, ובהתאם, קיבלה ילד-קוּבּה. העניין הוא שילדים שמנמנים מסגלים לעצמם כל מיני הרגלים - ילדים שמנמנים מושכים את החולצה כלפי מטה כל הזמן. ילדים שמנמנים מארגנים לעצמם ארוחות שחיתות באישון לילה לאורו החיוור של המקרר. ילדים שמנמנים לא מוכנים למדוד בגדים עם וילון פתוח בתא ההלבשה. ילדים שמנמנים נשארים עם חולצה בים כי הם ״פוחדים להישרף בשמש״. אבל בעיקר, ילדים שמנמנים מכניסים את הבטן. הם במצב מתוכנת תמידי. אף פעם לא משחררים באמת. כן, כן, תשאלו כל ילד שמנמן. כשהם מצטלמים - הם מכניסים את הבטן. כשהם יושבים - הם מכניסים את הבטן (אחרת הקפלים, אוי, הקפלים). באירוע משפחתי - הם מכניסים את הבטן. מול המַראָה - הם מ

כבד

הלוואי שלא הייתי כזה כבד רוב הזמן אני עסוק בלפחד ובלילה במיטה לפני שאני נרדם - אני מנתח כל משפט וכל שתיקה וכל אדם הלוואי שהייתי יותר זורם המחשבות שלי הפכו לרעש צורם אני קורא על זה ספרים ונפגש עם חברים - אולי מישהו ילמד אותי לצחוק על הדברים הלוואי שהייתי יודע להקליל השאלות שמטרידות אותי עולות עכשיו על טיל ופרטים שאנשים ברגע שוכחים - אני סוחב לי על הגב, כמעט כל החיים הלוואי שהייתי יודע לעצור אבל כל מילה נכנסת לי מתחת לעור מדליקה אצלי שריפה כמעט מכל גפרור אולי אני רגיש מדי, וזה כל הסיפור ואולי, רק אולי, זה מי שאני, ודי. אולי נולדתי להרגיש הכול עד הסוף - לפעמים זו יד פתוחה לפעמים זה עוד אגרוף ומישהו חכם אמר לי פעם: "תנשום. אם אתה לוקח הכול ללב, כנראה שיש לך שם הרבה מקום."

  • Facebook - White Circle
  • YouTube - White Circle
  • Instagram - White Circle