חיפוש

מה אתה אומר

מה אתה אומר אולי נקום ונברח ניקח את הזמן נשכב על הגב רק שנינו מה אתה אומר אולי נשכח מהכל נמצא קצת ודאות נפסיק כבר לשאול בינינו מה אתה אומר אולי נאהב כמו טיפשים בלי מחשבות בלי רעשים ונעוף נצא כבר מהגוף אתה הרי אלוף בלמצוא סיבות להתעצב אולי היום תתחיל פתאום לנשום תמצא לי מקום ותעז להתקרב אולי ותעז להתקרב אליי מה אתה אומר אולי נשתוק ליום שלם הרי גם על מילים גדולות צריך לשלם ביוקר מה אתה אומר אולי נלך לישון מוקדם נקום כמו חדשים נראה את העולם בבוקר מה אתה אומר אולי נקרע את הבגדים נבכה כמו ממטרות ונצחק כמו ילדים.

להשביע את המפלצת

במשך ארבעים שנה אמא שלי קמה כל יום בשש בבוקר והלכה לאותה העבודה. גם אבא שלי. תרחיש בלתי הגיוני בעליל. למה שמישהו ירצה לעבוד ארבעים שנה באותו המקום? הם נשואים כבר חמישים ואחת שנה, אמא ואבא שלי. אלוהים ישמור. איך אפשר להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן עם אותו בנאדם? אגב, הם גרים באותה דירה בעפולה כבר שלושים ושש שנה. אני חי בתל-אביב עשר שנים, וכבר החלפתי חמש דירות. לאט-לאט מחלחלת בי ההכרה הברורה - חיה בתוכנו מפלצת, והיא אף פעם לא שׂבֵעה. האבסורד הוא שככל שמאכילים אותה יותר - היא רעבה יותר. גם כשאנחנו כבר במקום טוב ושלם, המחשבה ש"אולי בחוץ מחכה לנו משהו יותר טוב" מכרסמת בנו מבפנים. אנחנו מחליפים טלפון כל שנה. עבודה כל שנתיים. דירה כל שלוש. אהבה כל לילה. תמיד יש גרסה מתקדמת יותר לסלולארי. תמיד יש מִשרה

לא כוחות

ילדה אחת מבולבלת מול תור שמתחיל מהדלת עם שלושים גברים לפחות – זה לא כוחות. זה לא כוחות. ילדה אחת משותקת שוכבת לה שמה בשקט כי מה יעזרו הצרחות – זה לא כוחות. זה לא כוחות. ילדה אחת מתלוננת בטוקבק כתבו ״היא נותנת!״ ואז גם ביקשו הוכחות - זה לא כוחות. זה לא כוחות. ילדה אחת שנחקרת – ״תמיד היית קצת מופקרת?״ הוא שואל בעיניים קשוחות – זה לא כוחות. זה לא כוחות. ילדה אחת שנשברת ברגע אחד היא חוזרת לגוף שפתאום התנתק לראשון שהדליק את האור לזה שעומד וצועק: "הבא בתור! הבא בתור!" ילדה אחת קטנה מול כל הפרטים בתמונה ועיניים שלא שוכחות – זה לא כוחות. זה לא כוחות.

שוב מאושר

אולי אם תשלוף עליי את החושך שלך יהיה פה קצת אור ורק אז תנשום לרווחה כבר לא תעבור ליד העבר שלך על קצות האצבעות תהיה חייב לתת לו תשובות אולי אם תכיר לי את מה שקר אצלך יהיה פה קצת חם הסודות המדברים בפיך השותק הקמטים ליד העין כשאתה צוחק שמזכירים לי מה עברת כדי לחייך תראה לי את כל מה שעובר את כל מה שגומר את מה ששובר אותך בלילה גם אם מאוחר תראה כדי שאדע איך לעשות אותך שוב מאושר אולי אם תיקח אותי לגשם שלך תהיה פה קצת שמש כמו טיפות שזולגות על חלון ביום חורף אתגנב ללבך ותראה לי את כל הרע מקרוב כדי שיהיה לנו טוב.

בדיוק כמו שאת

אני אוהב אותך בדיוק כמו שאת זה לא מעט למדתי לאט לא לבקש יותר ממה שיש כי אני אוהב אותך בדיוק כמו שאת זה לא מעט תראי, אני אפילו לא אוהב את עצמי בדיוק כמו שאני.

מפלצות

כשתהיה לי ילדה אני מקווה שאדע לשמור עליה מרוחות ושדים מענקים וגמדים מיצור עם קרניים שאוכל ילדים. אני אבדוק בשבילה מתחת למיטה אחבוש לה בדמיון כל פצע ושריטה אכבה את האש מפיו של הדרקון אגרש את המכשפה שגרה בארון. אשחק את המשחק, עד שתרגע בפנים מבוהלות, מאוגרפות מדאגה ואשמח שהיא ככה, פוחדת משטויות כשיש בחוץ סיבות כל כך אמיתיות. ואז, כשהיא תהיה בת שבע בדיוק אאמץ אותה אל לבי בחיבוק ואתפלל שהיא לא תגלה לעולם איך היצור עם הקרניים לא באמת קיים ושהמפלצות הכי מסוכנות הן בכלל בני-אדם.

להניח את השקיות

לפני שבוע קפצתי לסופרמרקט. התכוונתי לקנות כמה מצרכים בסיסיים, אבל כמו תמיד יצאתי בסוף עם מיליון שקיות. הבית שלי נמצא שבע דקות הליכה מהסופר, אז ביציאה משם הרהרתי - לתפוס מונית או ללכת ברגל? כשלא נראתה שום מונית באופק, אמרתי לעצמי, ״יאללה, אל תהיה עצלן, לֵך קצת ברגל״. העמסתי את השקיות והתחלתי לצעוד. בשלוש הדקות הראשונות הכול היה סבבה. באמת. אחלה כושר, חשבתי לעצמי. איפשהו לקראת הסוף התחיל להיות לי קשה. השקיות היו כבדות, הרחובות מלאים אנשים שעמדו בדרכי, כריות האצבעות שלי האדימו מעומס, ואם זה לא מספיק - שקית אחת עם אורז מלא ומלא ירקות איימה להיקרע. לא עצרתי לנוח אפילו לשנייה, כי אמרתי לעצמי - הנה, הבית כבר קרוב, רק עוד קצת... תמשיך ותיכף תגיע. בסוף הגעתי הביתה מזיע, מתנשף ואדום, זרקתי את השקיות ע

רוב הישראלים

רוב הישראלים הם אנשים טובים. לפעמים אנחנו נוטים לשכוח את זה. הקצוות המכוערים משתלטים על השיח הציבורי ומושכים את כל האש. אני שומע בלי סוף - "מה נהיָה מהמדינה שלנו? מה נהיָה?" אבל האמת היא שרוב הישראלים לא נמצאים בקצוות. בסופו של דבר, רוב הישראלים לא מושחתים. הם קמים בבוקר לעבודה, קורעים ת'תחת, משלמים מיסים, נאבקים במשכנתא. רובם לא מקבלים שוחד, לא מלבינים כספים, לא מחפשים קיצורי-דרך, הם רק רוצים לגמור את החודש. לקנות דירה. להעניק לילדים שלהם חיים נוחים. רוב הישראלים סבבה עם זה שכל אחד יאמין באלוהים בדרך שלו. הם מוצאים יופי בדת, ונהנים לבחור בה מה שמתאים לאורח חייהם. הם מתיישבים חגיגיים סביב שולחן ליל הסדר. הם מדליקים חנוכייה בחנוכה, ובסתר לבם מאמינים בניסים. הם לא יעשו מנגל במרפסת בכיפור, כי ה

תעשה לי טובה

תעשה לי טובה, אל תדבר איתי על יום האהבה. אל תקנה לי תכשיט או פרחים בלי ברכה על הקיר או נרות מביכים אל תקדיש לי שירים, אל תדליק איזו קטורת הריח הזה עושה לי סחרחורת אני לא צריכה זיקוקים או קונפטי זה מרגיש מזויף, זה מרגיש לי פתטי אל תשיר לי סרנדה מתחת לחלון את ההצגות האלה בוא נשאיר לתיאטרון האהבה שלנו לא זקוקה לקישוט אני רוצה אותך ככה, חופשי ופשוט רק תהיה שם איתי בייאוש, בשמחה יותר מזה אני באמת לא צריכה תשלח לי יד אחרי יום ארוך יש לי כמה פצעים, תיזהר לא לדרוך תישאר איתי במיטה בשבת תדבר איתי בחיוך, במבט תצחיק אותי תמיד כשאני עצובה ורק תעשה לי טובה, אל תדבר איתי על יום האהבה.

  • Facebook - White Circle
  • YouTube - White Circle
  • Instagram - White Circle