חיפוש

לא לדעת

כשהייתי קטן, המסלול שלי היה ברור ומוחלט:

צבא.

טיול אחרי צבא.

תואר.

תלוש מסודר בסוף כל חודש.

חתונה. ילדים. משכנתא. פנסיה. נכדים.

ו... אתם יודעים.

כל אבן-דרך היתה מסומנת כמו הפסים הצבעוניים שקק"ל משרטטת על הסלעים, כדי שחס וחלילה לא ניקח פניה לא נכונה ונלך לאיבוד.

בסוף מצאתי את עצמי בגיל 32 - בלי תואר, בלי תלוש מסודר, בלי חתונה, ילדים או משכנתא - אבל וואלה, מאושר.

במקום לעשות תואר – התחלתי לכתוב שירים.

במקום להתחתן עם אהובת נעוריי – יצאתי מהארון.

במקום להשתעבד למשכנתא – אני מכין בכל יוני 12 צ'קים לבעלת הדירה.

כל ה"אמיתות" המוחלטות שעליהן גדלתי, נמעכו כמו פלסטלינה והתגבשו מחדש בהתאם לדינאמיות הבלתי נשלטת של החיים.

מצאתי את עצמי הולך לאיבוד בלי סוף, מתפתל במבוכים, נתקל בקירות - והבנתי בסוף שהדבר היחידי שאני יודע הוא... שאני לא יודע כלום.

ואלוהים, כמה שאנחנו מפחדים לא לדעת.

יש לנו דחף בלתי נשלט לרצות לדעת הכל -

מה נעשה כשנהיה גדולים.

איזה ציון נקבל במבחן.

האם העסק החדש שפתחנו יצליח.

מה נעשה אחרי הצבא.

איפה נהיה עוד עשר שנים.

האם האהבה הזאת שלנו תשרוד הפעם.

האבסורד הוא שכדי לדעת, אנחנו חייבים קודם כל להרשות לעצמנו לא לדעת.

יש לנו תמונה מדויקת בראש של איך החיים שלנו אמורים להיראות. מה מצפים מאיתנו. מה אנחנו מצפים מעצמנו. אנחנו חורטים את העתיד שלנו, שחור על גבי לבן, במקום לכתוב אותו על לוח מחיק. אז כשהדברים לא מסתדרים כמו שדמיינו, אנחנו נוטים לחשוב שהתכניות שלנו השתבשו. אבל תכניות לא משתבשות, הן רק משנות צורה.

דווקא מתוך הכאוס המדומה של חוסר הוודאות נולדת הראייה הברורה, המזוככת, המדויקת. דווקא מתוך סימני השאלה שתלויים מעלינו נולדים סימני הקריאה.

בכל פעם שפרגנתי לעצמי לא לדעת, בסופו של דבר, ידעתי יותר.

רק כשהתחלתי לחיות בשלום עם זה שוואלה, יהיו תקופות שבהן אני ארגיש שאני לא בטוח בכלום - מבחינה מקצועית, מבחינה זוגית, מבחינה אישית, והכרחתי את עצמי להיות סבלני לתהליכים – הדברים החלו להתגבש, להסתדר, להיפתר.

וזה כל כך משחרר לא לדעת. כל כך משחרר ללכת לאיבוד. כל כך משחרר לשבור ימינה חזק, לחרוג מהסימונים הצבעוניים של קק"ל, לעלות לאיזו דרך עפר לא סלולה ולהגיע לנוף מרהיב שלא היינו מגיעים אליו לעולם אם היינו ממשיכים על השביל המסומן והידוע.

181 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מחלת רקע

אולי זה הכל בגלל המגיפה אולי זה בגלל שאין תיאטרון יותר מדי זמן משתוללת סופה ויש אינטרסים סמויים לשלטון אולי זה הכל בגלל המגיפה או החום שהולך וחוזר בגלים אולי זה בגלל שאין עוד תרופה או בגלל שיש כבר מיל

פתטי

כשהמורה לספרות נתנה לנו תרגיל ושאלה מי רוצה להקריא אותו בקול כבר כמעט הצבעתי ובאתי להתחיל אבל כל כך התביישתי, ששתקתי כמו גדול והשיר נשאר בתיק, קצר אבל פואטי - רק לא לצאת פתטי, רק לא לצאת פתטי לפני שנה

בטח לא עכשיו

בטח לא עכשיו, רק עוד כמה שנים - תצליח לקרוא את כל הסימנים ומה שהיום נראה כמו אסון יתבהר להיות הדבר הנכון בטח לא עכשיו, זה יותר מדי כואב לזמן יש נטייה לדייק את הלב ואתה תתבגר, הזמן יעבור החושך הזה הוא

  • Facebook - White Circle
  • YouTube - White Circle
  • Instagram - White Circle