חיפוש

שחור. חזק. בוץ

אז התחלתי לעבוד בקפה שבפינה.

בכל בוקר, בשש אפס-אפס, הייתי מגיע, ונזרק בבת אחת, עם ריח האספרסו, אל היום שרק התחיל.

הייתי מנער את האבק שהצטבר בלילה, מדליק את מכונות הקפה השורקות, ממיין את הסוכרים ומסדר את כותרות העיתונים העצובות לערימת אסונות מדויקת וגבוהה.

אחר כך הייתי יוצא לסיגריה של בוקר, ושניה לפני השאכטה האחרונה – היית מופיע.

תמיד באותה השעה, עם הכובע הצהוב שלך, ועם הווסט החאקי מלא-הכיסים שלך (למה בנאדם בגילך זקוק לכל כך הרבה כיסים?), ועם שבילי הקמטים המפותלים שעל פניך, ועם הבדידות המשוגעת שלך, שריחה החמוץ זינק למרחקים וניצח בנוק-אאוט את ריח האספרסו העז שעלה מהדוכן.

ואז התחיל הטקס הקבוע שלנו:

אתה מוציא ממחטה מהכיס, מנגב את הזיעה, ומכריז ברשמיות: "בוקר טוב!", כאילו זו החלטה, לא איחול.

אחר כך מציץ בחצי עין אל ערימת האסונות שסידרתי שעה קודם לכן, ולוחש לי:

"לא כדאי לך לקרוא את העיתונים של הבוקר. זה סתם יעשה אותך עצוב."

אני הייתי מחייך, ומחכה - ועד שלא היית מבקש, לא הייתי מתחיל במלאכת הכנת הקפה שלך, למרות שידעתי בדיוק מה אתה רוצה.

"שחור. חזק. בוץ." היית מסנן לעברי בנחרצות.

בזמן שהייתי בוחש את הקפה, היית מוציא באיטיות מהכיס את הארנק שלך, ובתוכו תמונה שלו, עם חיוך לבן ומדים ירוקים.

"תראה איזה נכד יש לי!" – הפנים שלך זרחו, ואני ידעתי שעל כתפיו הקטנות והשבירות של הנכד שלך – העמסת את כל משא גאוותך, וכל תקוותך, וכל מהותך, וכל קיומך, כי חוץ ממנו – כבר לא נשאר לך כלום.

"רק שיהיה בריא!" הייתי מהנהן לעברך כמו הזקנות מהספסל.

אחר כך היית לוקח את הקפה בידך הרועדת (תמיד זכרתי לא למלא לך עד הסוף), וממשיך עם סיבוב הבוקר הקבוע שלך, כדי להשוויץ עם התמונה בפני מי שרוצה או לא רוצה לשמוע.

וכך יום ביומו.

אתה מגיע.

אני מחכה שתבקש.

אתה זורק: "שחור. חזק. בוץ."

ואז התמונה.

והריטואל הזה, שהכרנו כל כך טוב, כאילו נולד בכל בוקר מחדש, תוך ששנינו מקפידים על כללי הברזל הבלתי כתובים - שואלים את השאלות הקבועות, עונים את התשובות הקבועות, וממשיכים בחיינו.

עד אותו יום.

שש אפס-אפס. הגעתי לקפה.

ניערתי את האבק, הדלקתי את המכונות, מיינתי את הסוכרים, ובדיוק כשבאתי לסדר את העיתונים לערימת אסונות מדויקת וגבוהה - התמונה שלו קפצה אליי מהעמוד הראשון.

אותו חיוך לבן, אותם מדים ירוקים.

הבוקר, הוא היה האסון בראש הערימה.

שניה לפני השאכטה האחרונה - הגעת. כמו תמיד.

נראית זקן בעשרים שנה.

אותו כובע צהוב.

אותו ווסט חאקי, שפתאום נדמה היה לי שחסרים בו כיסים כדי להכיל את מטען הסבל הבלתי אפשרי שלך.

נראית מבוהל כמו ילד זקן שהלך לאיבוד בלונה-פארק ענק, עם גבך הכפוף, ושני הקרעים שהיו פעם עיניך, והמבט הזה שלך, שהשתיק אפילו את שריקת המכונות המקיצות.

התקרבת אליי, הצצת בחצי-עין אל ערימת האסונות, שבראשה זועק ומדמם האסון הפרטי שלך, וסיננת לי:

"לא כדאי לך לקרוא את העיתונים של הבוקר. זה סתם יעשה אותך עצוב".

ואני הבטתי בך, משתדל להמשיך ולקיים על אוטומט את הטקס היומי שלנו כדי לשמור על שפיותך.

אבל כמה שניסיתי, יקירי הזקן והעצוב -

לעולם יותר לא הצלחתי לחכות למוצא פיך,

אולי כי ידעתי, שמהיום, החיים ישלחו לך שחור. חזק. בוץ. בכל בוקר מחדש, גם מבלי שתצטרך לבקש.

85 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מחלת רקע

אולי זה הכל בגלל המגיפה אולי זה בגלל שאין תיאטרון יותר מדי זמן משתוללת סופה ויש אינטרסים סמויים לשלטון אולי זה הכל בגלל המגיפה או החום שהולך וחוזר בגלים אולי זה בגלל שאין עוד תרופה או בגלל שיש כבר מיל

פתטי

כשהמורה לספרות נתנה לנו תרגיל ושאלה מי רוצה להקריא אותו בקול כבר כמעט הצבעתי ובאתי להתחיל אבל כל כך התביישתי, ששתקתי כמו גדול והשיר נשאר בתיק, קצר אבל פואטי - רק לא לצאת פתטי, רק לא לצאת פתטי לפני שנה

בטח לא עכשיו

בטח לא עכשיו, רק עוד כמה שנים - תצליח לקרוא את כל הסימנים ומה שהיום נראה כמו אסון יתבהר להיות הדבר הנכון בטח לא עכשיו, זה יותר מדי כואב לזמן יש נטייה לדייק את הלב ואתה תתבגר, הזמן יעבור החושך הזה הוא

  • Facebook - White Circle
  • YouTube - White Circle
  • Instagram - White Circle