חיפוש

ברכה ויעקב

51 שנה.

51 שנה יעקב וברכה היו ביחד.

לפני שלושה שבועות יעקב נפטר.

גילו לו את המחלה הארורה, ולא היה צריך להרבות במילים כדי להבין שאין תרופה, ואין מזור, ואין תקווה.

במשך 3 חודשים ברכה נסגרה איתו בבית, וטיפלה בו.

במשך 3 חודשים היא ראתה את הגבר החזק, העצמאי והמחוספס שלה - נכנע, בכל פעם קצת, לציפורניים הארוכות וחסרות הרחמים של המחלה, וחוזר להיות תינוק חסר ישע – שצריך שיטפלו בו, שצריך שינקו אותו, שצריך שיאהבו אותו.

במשך 3 חודשים היא קילחה אותו, והאכילה אותו, וליטפה אותו בלילה, כשפעמוני החרדה צלצלו במלוא עצמתם בלבו ובנפשו. רק ככה הוא היה נרדם.

אז אחרי 51 שנה שבהן נפערו ביניהם תהומות ומרחק ושתיקות – הם פתאום התחילו לדבר. חול הזמן שנשר מבין אצבעותיהם לא השאיר להם ברירה, אלא לנקות את השולחן ולהיפרד עם לב נקי.

אז הם חזרו אחורה בזמן, ודיברו על הצלקות ששום פלסטר בעולם לא יכסה. והם דיברו על העלבונות ששום ליטוף בעולם לא ירגיע. והם דיברו על הימים היפים והימים הקשים, על כל הפעמים שחשבו לקום וללכת, ועל כל הפעמים שהבינו שיש להם בשביל מה להישאר.

מסתבר שכשכתוביות הסיום עולות - הלב מתרכך, נכנע וסולח.

הם הגיפו את התריסים בביתם, ורקדו בסלון כמו פעם, בדממה. הם נזכרו בשטויות שלהם, ודיברו בשפה המיוחדת שלהם, ופרקו מלבם ומגבם את כל משא הבדידות הכבד שכופף להם את הגב במשך כל כך הרבה שנים.

בעיקר הם אהבו. אהבו כמו שהם לא אהבו מעולם.

51 שנה התנקזו ל- 3 חודשים.

3 חודשים בהם הם גילו שהאהבה תמיד היתה שם, מכוסה ביריעות כבדות של הרגל ואשמה. הם גילו שהיא בדיוק אותה ברכה, והוא בדיוק אותו יעקב. הם גילו שכל מה שהוא ביקש בעולם זה לאהוב אותה, וכל מה שהיא ביקשה בעולם זה להיות נאהבת. הם גילו שהזמן, שחרט על פניהם זכרונות דמויי סדקים, לא הקהה את אהבתם, ושממש כמו פעם, הם פשוט לא יכולים אחד בלי השניה.

בימים האחרונים, יעקב שכב במיטה, וברכה ליטפה את ראשו, הרגיעה אותו ושרה לו שירי ערש. אלוהים כמה כוח צריך כשהאיש שצעד איתך במסע החיים נגמר מולך לאיטו.

איזו תמונה מצחיקה, שני אנשים מבוגרים – האחת עם שיער אדום וקוצני והשני עם שיער שיבה ועיניים עצובות, סגורים באיזו דירה, שכובים מחובקים במיטה, ומחכים שמלאך המוות ידפוק בדלת.

ואז הוא הלך.

ואין לי דרך בכלל להתחיל להבין את גודל הכאב, ואת משקל העצב, ואת עוצמת האובדן.

51 שנה, ועכשיו, ברכה לבד.

ישבנו בסלון ביתה כשבאתי לנחם אותה, והיא סיפרה לי את כל הסיפור במילותיה המושחזות, ובעיניי הלביאה החזקות שלה. ואני, כל מה שעשיתי, זה לנסות להיזכר באיזה מערכון מצחיק של גורי אלפי שתמיד קורע אותי, כי ידעתי שאם לשניה אחת אתמסר לסיפור שלה ואצלול לריקוד האחרון שלה ושל יעקב - אני אתפרק מולה כמו ילד קטן.

ברכה ויעקב לימדו אותי מה זאת באמת אהבה, שהרעידו לי כל מיתר בלב, שגרמו לי לרוץ לאהבה שלי, ולחבק אותה הכי חזק שאני יכול.

29 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מחלת רקע

אולי זה הכל בגלל המגיפה אולי זה בגלל שאין תיאטרון יותר מדי זמן משתוללת סופה ויש אינטרסים סמויים לשלטון אולי זה הכל בגלל המגיפה או החום שהולך וחוזר בגלים אולי זה בגלל שאין עוד תרופה או בגלל שיש כבר מיל

פתטי

כשהמורה לספרות נתנה לנו תרגיל ושאלה מי רוצה להקריא אותו בקול כבר כמעט הצבעתי ובאתי להתחיל אבל כל כך התביישתי, ששתקתי כמו גדול והשיר נשאר בתיק, קצר אבל פואטי - רק לא לצאת פתטי, רק לא לצאת פתטי לפני שנה

בטח לא עכשיו

בטח לא עכשיו, רק עוד כמה שנים - תצליח לקרוא את כל הסימנים ומה שהיום נראה כמו אסון יתבהר להיות הדבר הנכון בטח לא עכשיו, זה יותר מדי כואב לזמן יש נטייה לדייק את הלב ואתה תתבגר, הזמן יעבור החושך הזה הוא

  • Facebook - White Circle
  • YouTube - White Circle
  • Instagram - White Circle