חיפוש

שתי ידיים שמאליות

כשהייתי קטן, כולם קראו לי "שתי ידיים שמאליות".

המשפחה שלי הסתלבטה עליי בלי סוף, ובחיי שניסיתי, אבל איכשהו בסוף תמיד הצדקתי את הכינוי הזה, שרדף אותי לכל מקום.

לפחות פעם בשבוע הייתי מפיל כוס - ברגע של היסח דעת היא היתה מחליקה לי מהידיים, עושה באנג'י בלי חבל ומתנפצת על הרצפה בקול מחריד.

אבא שלי היה קופץ מיד במיומנות, מרחיק אותי מאיזור הסכנה, שולף את המטאטא והיעה, ומנקה אחריי.

"זוז הצדה, זה מה שחסר לי עכשיו... שתדרוך על זכוכית".

אז הייתי נסוג במבט מושפל ובחיוך נבוך, ונותן לו לסדר את הבלגן שהשארתי.

יומיים אחרי זה הייתי יושב עם צלחת של מקרוני אדומים, כמו שרק אמהות יודעות להכין, מתחיל לאכול, ו... כצפוי – יחד איתי היו אוכלים גם החולצה, המכנסיים, השיער ולפעמים אפילו הגרביים (אלוהים יודע איך זה הצליח להגיע לשם).

אמא שלי, בשלב הזה, כבר הפסיקה להתרגש. היא היתה כל כך מתורגלת במצב כוננות-רוטב-אדום, שתוך חמש דקות הבגדים כבר שייטו בנחת בכיור עם מסיר כתמים, ואני... אני כרגיל ישבתי בפנים אדומות יותר מהרוטב, מביט מהצד איך אמא שלי, שוב, מנקה את הטינופת שיצרתי בשתי ידיי.

וככה התנהלו חיינו –

אני שובר – הם מדביקים.

אני מפיל – הם מטאטאים.

אני שופך – הם מנקים.

אני קורע – הם תופרים.

בוקר אחד, כשכבר הפסקתי להיות ילד, בדירה הקטנה שלי בתל אביב – ניגשתי להוציא כוס מהמתקן לייבוש כלים. כנראה ששלפתי את הספל המבוקש בחוסר זהירות אופייני, ובבת אחת... טראח! מפולת אימתנית של כוסות, צלחות, קערות וסכו"ם שהפכו לאוקיינוס מבהיל של רסיסים על הרצפה.

ואז הגיע השקט שאחרי הבום.

עמדתי באמצע המטבח, הלום-קרב, עדיין עם הג'יפה של הבוקר בעיניים - מסתכל על התוהו ובוהו, ולא יודע מה לעשות.

אמא שלי לא היתה בסביבה כדי לבוא ולנקות אחריי.

אבא שלי לא היה שם כדי לרוץ עם המטאטא ולהזיז אותי הצדה שחלילה לא אחתך מהשברים.

בפעם הראשונה בחיי – הייתי צריך לנקות בעצמי את הבלגן שיצרתי.

ואלה הם החיים, גבירותיי ורבותיי –

כשאנחנו ילדים, לא משנה כמה כוסות יחליקו לנו מהיד - תמיד יש מי שיסדר אחרינו, יתקן, יאסוף, וידאג גם להזהיר ולהרחיק אותנו מהסכנה.

ואז אתה גדל ומבין שאתה צריך לקחת אחריות על הבלגן שלך.

וכשנשברת לך ואזה או כשנשבר לך הלב – אתה נדרש לשלם את המחיר, להתמודד ולהבין, צעד אחר צעד, איך לקום מהנפילה.

אין מי שינקה את הטינופת שהטעויות שלך השאירו.

אין מי שירחיק אותך מהכדורים השורקים בשדה הקרב של החיים.

אין מי שידאג שלא תיפצע, שלא תיחתך, שלא תדרוך על זכוכית או על מוקש.

אין מי שיעשה לך הנחות.

אין מי שינקה את הכתמים העקשניים שנצמדו אליך.

אין אף אחד, חוץ ממך.

אז אין לך ברירה, אלא להתאפס, להפשיל שרוולים ולהתחיל לסדר את המהפכה.

את מערכות היחסים שהזנחת.

את האנשים שבהם פגעת.

את המינוס בבנק, את החלום שלא הגשמת, את האהבה הזאת שחרבנת במו ידיך.

אתה לומד איך להיזהר בפעם הבאה שאתה מוריד כוס מהמדף, וכשמשהו מחליק לך מבין הידיים -

אתה שולף מאיזה חדר פנימי את המטאטא, אוסף מהקצוות את הלכלוך העקשן, ובגב כפוף מעלה הכל על היעה – כל רסיס, כל שבר, כל חתיכה שעלולה להינעץ בבשרך ולפצוע אותך.

אתה מעביר סמרטוט אחרון, צונח על הספה, עייף ומותש, וברגע אחד גורלי וחשוב - אתה מבין שסוף סוף התבגרת.

113 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מחלת רקע

אולי זה הכל בגלל המגיפה אולי זה בגלל שאין תיאטרון יותר מדי זמן משתוללת סופה ויש אינטרסים סמויים לשלטון אולי זה הכל בגלל המגיפה או החום שהולך וחוזר בגלים אולי זה בגלל שאין עוד תרופה או בגלל שיש כבר מיל

פתטי

כשהמורה לספרות נתנה לנו תרגיל ושאלה מי רוצה להקריא אותו בקול כבר כמעט הצבעתי ובאתי להתחיל אבל כל כך התביישתי, ששתקתי כמו גדול והשיר נשאר בתיק, קצר אבל פואטי - רק לא לצאת פתטי, רק לא לצאת פתטי לפני שנה

בטח לא עכשיו

בטח לא עכשיו, רק עוד כמה שנים - תצליח לקרוא את כל הסימנים ומה שהיום נראה כמו אסון יתבהר להיות הדבר הנכון בטח לא עכשיו, זה יותר מדי כואב לזמן יש נטייה לדייק את הלב ואתה תתבגר, הזמן יעבור החושך הזה הוא

  • Facebook - White Circle
  • YouTube - White Circle
  • Instagram - White Circle