חיפוש

תיאוריית הקקי

לפני כמה שנים כתבתי שיר לזמר ענק. ההתרגשות היתה גדולה. חיכינו לו נרעשים באולפן (באיזשהו שלב התחלתי להזיע באוזניים מרוב לחץ). בסוף הוא הגיע, חייך בנונשלנטיות, פתח את הפה, ובלי להתבלבל - טרף בטייק אחד את השיר כמו מקצוען, וריסק את כולנו. הוא היה כל כך בטוח בעצמו, כל כך נינוח (בזמן שאצלי קפצה עין ימין רק מעצם הנוכחות שלו באותו חדר).

אחר כך יצאנו רק שנינו לסיגריה, והדבר היחידי שהוא דיבר עליו זה כמה הוא היה גרוע, איך הוא פישל, כמה הגרון שלו חלוד. כאילו ביקש שארגיע אותו ואתן לו אישור שהוא באמת אלוף-עולם.

נדהמתי לגלות שאפילו הזמר הנערץ הזה, שתמיד נראה כל כך בטוח ומאופס, זקוק - כמו כולנו לפעמים - לחיזוק, לאישור, לטפיחה על השכם.

זה הזכיר לי חבר טוב שסיפר לי שבילדותו חשב שהמורים שלו לא עושים קקי. היתה לו כזאת יראת כבוד והערצה לאנשים החכמים שלימדו אותו, שהוא ייחס להם תכונות על-אנושיות, ולא הצליח לדמיין אותם בשום אופן יושבים בשירותים.

העניין הוא שלאט-לאט אנחנו מתבגרים ומבינים ש... כולם עושים קקי. אם נזכור את זה, יהיה לנו הרבה יותר קל.

יהיה לנו הרבה יותר קל כשנשב מול איזה תותח בראיון עבודה מלחיץ. יהיה לנו הרבה יותר קל כשנדבר עם איזו פצצה שאנחנו דלוקים עליה. יהיה לנו הרבה יותר קל כשנפגוש איזה אמן שאנחנו אוהבים, ולא נצליח להוציא מילה מרוב התרגשות.

כל כך הרבה פעמים אנחנו נאלמים דום מרוב לחץ כי מי שמולנו נושא איזה טייטל מפוצֵץ או תפקיד בכיר או כישרון נדיר.

אנחנו פוגשים במהלך חיינו אנשים שמקרינים כל כך הרבה עוצמה, ביטחון עצמי, הצלחה, יציבות, וזה הכול טוב ויפה, בתנאי שתמיד נזכור - בסוף כולנו בני אדם.

לכל אחד יש את החרא שלו. כל אחד נופל לבורות של חוסר ביטחון, וקם עם ג׳יפה בעיניים, ומזיע כשהוא מתרגש, וזקוק למילה טובה. כשמפנימים את התובנה הזאת - הדברים נעשים הרבה יותר זורמים, פשוטים ואנושיים.

בכל פעם שאני בסיטואציה מלחיצה, אני משנן ומזכיר לעצמי את השיחה עם הזמר ההוא בהפסקת הסיגריה, את הנפש האנושית המורכבת, את הפער בין מה שאנחנו מקרינים בחוץ לבין מה שמתחולל בפנים, ובעיקר אני מזכיר לעצמי שבסוף כולנו עושים קקי. כולנו.

טוב, אולי חוץ מבר רפאלי.

453 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מחלת רקע

אולי זה הכל בגלל המגיפה אולי זה בגלל שאין תיאטרון יותר מדי זמן משתוללת סופה ויש אינטרסים סמויים לשלטון אולי זה הכל בגלל המגיפה או החום שהולך וחוזר בגלים אולי זה בגלל שאין עוד תרופה או בגלל שיש כבר מיל

פתטי

כשהמורה לספרות נתנה לנו תרגיל ושאלה מי רוצה להקריא אותו בקול כבר כמעט הצבעתי ובאתי להתחיל אבל כל כך התביישתי, ששתקתי כמו גדול והשיר נשאר בתיק, קצר אבל פואטי - רק לא לצאת פתטי, רק לא לצאת פתטי לפני שנה

בטח לא עכשיו

בטח לא עכשיו, רק עוד כמה שנים - תצליח לקרוא את כל הסימנים ומה שהיום נראה כמו אסון יתבהר להיות הדבר הנכון בטח לא עכשיו, זה יותר מדי כואב לזמן יש נטייה לדייק את הלב ואתה תתבגר, הזמן יעבור החושך הזה הוא

  • Facebook - White Circle
  • YouTube - White Circle
  • Instagram - White Circle