תותים / נעם חורב
אתמול הגעתי עם חיימקה להופעה של חנן בן-ארי.
בשולחן מימיננו ישב זוג נשוי, דתיים קומפלט.
הוא עם כיפה וציצית, היא עם שביס וחצאית ארוכה.
הם זרקו מבט לכיוון שלנו, אנחנו זרקנו מבט לכיוון שלהם, וההופעה התחילה.
במהלך ההופעה חיימקה החזיק לי את היד.
הייתי מרוכז כולי במוזיקה, עד שקלטתי שהגבר הדתי מגניב אלינו מבטים ללא הפסקה. הוא לא נראה כל כך מרוצה מזה שהחזקנו ידיים.
ניסיתי להתעלם והמשכתי להתרכז בהופעה.
באיזשהו שלב חיימקה השעין עליי את הראש, ואני ליטפתי אותו.
הגבר מהשולחן הימני קלט את זה, לחש לאשתו משהו באוזן, ושניהם נעצו בנו מבטים.
התחלתי להרגיש לא בנוח למרות שידעתי שאין לי על מה.
ההופעה נמשכה, חיימקה הגניב לי נשיקה בדיוק כשחנן התחיל לשיר ״אני צב ללא בית", והזכיר לי שאני דווקא צב עם בית, ובבית שלי לימדו אותי שזה בסדר גמור להפגין חיבה מתונה.
כנראה שהזוג שלידנו גדל בבית קצת שונה כי הגבר המשיך לבהות בנו, ונדמה שעוד שנייה כוס היין שהחזיק תתנפץ לו ביד.
לקראת סוף ההופעה -
הבירה ששתיתי נתנה את אותותיה אז התגנבתי לשירותים.
כשיצאתי מהתא כדי לשטוף ידיים, חיכה לי שם הגבר מהשולחן הימני.
הוא גם שטף ידיים ולא הפסיק להסתכל.
יצאתי החוצה והוא יצא אחריי, נעמד מולי וזרק לי: ״שמע..." בעיניים רושפות.
הדם עלה לי לראש. חיכיתי לשמוע מה כל כך נורא במה שעשינו, שהוא החליט להעיר לי על זה באופן אישי.
"כן?" עניתי לו בקור.
"אני חייב להגיד לך..." הוא נראה נבוך.
"חייב להגיד לי מה?" סיננתי, למרות שידעתי.
"חייב להגיד לך שאני ואשתי מסתכלים עליכם כל ההופעה..." הוא השפיל מבט.
"אוקיי. שמתי לב." עניתי.
"ו... אתם פשוט מקסימים. רואים שאתם אוהבים, ושיש ביניכם חיבור.
בן אחותי הוא גם... רק עכשיו הוא סיפר, וממש קשה לנו עם זה. אבל אני מאחל לו מה שיש לכם, ככה, שיאהב..." הוא החוויר וגימגם.
לא הצלחתי להוציא מילה מהפה.
"תודה, תודה רבה..." סיננתי במבוכה והסתלקתי.
אוטוסטרדה של מחשבות השתוללה לי בראש.
על כמה אני מטומטם.
על תפיסות שגויות.
על תבניות.
על קַטְנוּת האמונה בבני אדם.
ובעיקר על האיש הזה, שהעביר אותי שיעור חשוב ופקח את עיניי.
כשחזרתי, קלטתי את חיימקה רוקד בתוך הקהל - כולם קופצים וצורחים יחד את המילים, וחשבתי עד כמה מוזיקה יכולה להוות גשר, עד כמה אהבה זה דבר יפה, ועד כמה לפעמים החיים שלנו באמת תותים.