אדוני השופט / נעם חורב
אדוני השופט,
אין משהו שאפשר לעשות?
אני שואל אותו
והוא, בעיניים מכוסות,
מצביע על החוק
מבלי להתבלבל:
״יש חוקים,
אתה יודע
וחוקים הם מברזל.״
אדוני השופט,
אז איפה עוברים הגבולות?
אני שואל אותו שוב
בפנים מבוהלות
והוא מושיט לי את ידיו,
שאראה שהן כבולות
אדוני השופט,
זה מרגיש לי מעוות.
הוא מסתובב אליי לאט
ומסביר לי שם
כמעט
בנימוס שבין זרים:
יש נצחונות אכזריים
שעדיף שלא תדע
במרווחים שבין החוק
לצעקה של הילדה
אדוני השופט,
שאלה אחרונה
ברשותך -
ומה אם זו היתה הילדה שלך?
והוא רק שתק
ואז צעק
כמעט בלחישה:
״סדר בבית המשפט!
לילדה הבאה בבקשה.״