אל תאמינו / נעם חורב

כשיחזור מהמרחק

עם מבט מאובק

ושקט מבהיל

אל תאמינו כשיאמר:

״הכול בסדר.

הכול על הכיפאק.

הכול כרגיל.״

הכאב מתחבא 

בשתיקות הקטנות

מאחורי המילים 

מסתתרות כוונות

ושאלת השטן

כבר עולה מקולו -

למה אני כאן.

למה הם לא.

פקחו עליו עין

גם כשהוא עדיין

שוקע במנוחה

לפעמים עדיפה כל כך השכחה

והדממה היא בעצם צרחה

כשהערב מתפזר

כשהאופק מאדים

העצב מסתתר

בתפר הפנימי של המדים

כשיחזור עייף וקצר

מהמקום ממנו איש לא חזר

אותו הדבר,

אל תאמינו כשיאמר:

״היה ונגמר.״

כי על חוף החרדה

אין תמיד סוכת מציל

והנפש לפעמים

צרה מלהכיל

ולא הכול בסדר.

ולא הכול על הכיפאק.

ולא הכול כרגיל.