אל תספר לו / נעם חורב

בבית החולים

אמי יושבת לצד מיטתו של אבי,

ידו בידה

והיא לוחשת באוזני:

״עדיף שלא יידע.״

״אל תספר לו

שמשתוללת מלחמה

שבכל יום מתווספים

עוד שמות לרשימה.

אל תספר לו

שהכלניות עוד לא פורחות.

שהאימהות עודן בוכות.

שההלוויות כל כך סמוכות.

אל תספר לו

שאנשים יורדים מדעתם.

שלקחו ילדים ממיטתם.

שיש כאלה שעוד לא שבו לביתם.

דבר איתו בשפת האהבה

ספר לו על רזרבות של תקוה

על רוח טובה

שנכנסת בחלון

ושדומינו השכול

כבר בחייל האחרון.״

ואני מהנהן ולוחש לה:

״טוב אמא.

אולי בפעם הבאה שאבקר.״

כי אני אולי טוב במילים.

אבל אני לא טוב בלשקר.