אנחנו / נעם חורב

בסוף, כל בנזוג שהיה לי, היווה תיקון לבנזוג הקודם. מן קטע כזה.

הבנזוג הראשון שלי היה דרמה-קווין, כמוני. זה הצית הרבה אש, אבל לא עמד במבחן המציאות. היתה הרבה תשוקה. היו גיצים. היו הרבה ריבים. ובסופם גם הרבה התפייסויות. אבל בסוף, האמת הפשוטה של החיים ניצחה – חיפשתי שקט. מישהו לבנות איתו בית. לעמוד איתו מול הרעשים והסלעים שהחיים האלה שולחים אלינו. אז עם כל הכבוד לזוגיות ההיא, שהיתה טלנובלה טורקית, אמרנו יפה שלום והמשכנו הלאה.

ואז הגיע השני. אי של יציבות. כל מה שהבנזוג הקודם לא היה – נירוונה של קור-רוח ונינוחות. סלע איתן שיכולתי להישען עליו. אבל כמה שהקרקע איתו היתה יציבה, ככה השמיים היו נמוכים. כי בכל מה שקשור לאינטימיות – הכימיה פשוט לא עבדה. ניסינו וניסינו, אבל מסתבר שהאויב העיקרי של תשוקה הוא... לנסות לייצר תשוקה. ואני, אני חייב להרגיש את השריפה הזאת בבטן. לגעת. להתפוצץ. אז גם זה לא עבד, ועם כל הכבוד לרצפת הבטון לרגלינו, אמרנו יפה שלום והמשכנו הלאה.

ואז הגיע השלישי. האדמה רעדה והכוכבים נפלו בכל פעם שהיינו נוגעים אחד בשני. את כל הבעירה המושתקת שצברתי אצל הקודם, הוצאתי עליו. בום פה. ובום שם. ובום חמש פעמים בלילה. חשבתי שהנה, כימיה כזאת לא אמצא כבר עם אף אחד. אבל שוב, המציאות עשתה צילום רנטגן, וגילתה לנו שמתחת לקליפת התשוקה, אנחנו לא ממש משדרים על אותו גל. כי הסתבר שאת כל האש שהיתה לו, הוא ״ביזבז״ עלינו, ולא נשארה בו אש לשום דבר אחר. אפס שאיפות או אמביציה. לא מעניין אותו קריירה או טיולים. לא מעניין אותו מה יקרה מחר. שימות העולם. אז עם כל הכבוד לפיצוצי הגוף, אמרנו יפה שלום והמשכנו הלאה.

וככה זה המשיך – אני מסיים מערכת יחסים עם בחור אחד, ומחפש את מה שלא מצאתי בו בבחור הבא. כרוניקה של תיקונים. דומינו ארוך ומתסכל של אכזבות.

עד שהגעת אתה. אני לא יודע להסביר את זה עד היום, אבל מעולם לא חיפשתי בך את מה שלא מצאתי באחרים או בעצמי. לא תיקון. לא פלסטר. לא מראָה.

לא ערכתי השוואות. לא הכנסתי נתונים לטבלאות. לא נשענתי על מה שלא היה לך לתת לי.

לא היו שקעים. לא היו קמרים. לא ניסיתי לרפא דרכך את הפצעים שלי. לא חיפשתי שתשלים אותי. לא רציתי לשנות אותך. לא ביקשתי שתהיה בשבילי הכל.

אתה פשוט היית... אתה. אני פשוט הייתי... אני. ואנחנו פשוט היינו... אנחנו.

משהו בחיבור בינינו, בעיניים שהביטו לאותו הכיוון, במקום ממנו הגענו אל עצמנו, ואז גם זה אל זה – אף פעם לא תבע הסבר או ניתוח מעמיק.

יד אלוהים ועבודה קשה הביאו אותנו לבנות חיים ביחד, לבנה אחר לבנה. ומתוך המקום הזה – המאפשר, הבוטח, המפוכח, מצאתי את הבית שתמיד חיפשתי.

פוסטים נבחרים