אני סומך עלינו / נעם חורב

בגדול, הסיכויים היו נגדנו.

הגענו זה לזה בתקופה הכי לא מתאימה - אני הייתי מרוסק אחרי פרידה. אתה היית קצין קרבי שבדיוק יצא מהארון, ועבר לתפקיד תובעני בבסיס סגור ברמת הגולן. היה ברור שאף אחד מאיתנו לא בשל למערכת יחסים רצינית. באחת השבתות שסגרת, נסעתי שלוש שעות כדי לבקר אותך, וכששיתפתי אותך בחששות שלי, ענית לי: ״מה אתה דואג? אני סומך עלינו.״

תוך חודש כבר עברנו לגור ביחד, ואתה חיית על קו תל-אביב-רמת-הגולן. החברים סביבי הרימו גבה, ״איזה טמטום!״ הם מיהרו לשפוט. יום אחד התקשרתי אליך מאוחר, ודיקלמתי לך שזה מוקדם מדי. שתקת על הקו, ולבסוף רק מילמלת: ״מה אתה דואג? אני סומך עלינו.״

ואז הגיע ריב ענק. פיצוץ שלא היה כמותו. הבטן שלי אותתה לי שזה הסוף. הלב המתורגל שלי כבר התחיל להיפרד ממך. ״מה עכשיו?״ שאלתי אותך, כי פחדתי לענות בעצמי. חיכית שהעשן יתפזר, ואז חיבקת אותי ולחשת לי באוזן: ״מה אתה דואג? אני סומך עלינו.״

אחרי ארבע שנים התחלנו לעבוד ביחד. ״זה יגמור לכם את הקשר, לא מערבבים אהבה ועסקים!״, כולם סביבי הדליקו נורות אזהרה מהבהבות. ושוב ה״מה אתה דואג? אני סומך עלינו״ המפורסם שלך פילס את דרכו והרגיע את מפלצת הדאגות שלי.

ואז טסנו לטיול גדול. חצי שנה תקועים אחד בתחת של השני, בלי רגע של לבד. כל כך הרבה מלכודות פוזרו לרגלינו במסע הזה. ״איך נשרוד את זה?״ שאלתי אותך במטוס. ואתה בשלך: ״מה אתה דואג? אני סומך עלינו.״

מדהים לחזור אחורה בזמן, ולגלות שהאמנת בנו לאורך כל הדרך. ואני... לא שלא האמנתי, פשוט חטפתי כל כך הרבה כאפות שפחדתי להיפגע. היו לנו אינספור תחנות יציאה במהלך הקשר הזה. יכולנו לוותר. להרים ידיים. להצטרף לסטטיסטיקה. אבל אתה, בהתמסרות של ילד שמתאהב בפעם הראשונה, הצלחת להדביק אותי בהתלהבות הנאיבית שלך, ובאמונה שאהבה ועבודה קשה מנצחות הכול.

לפני כמה ימים התחלנו לדבר על ילדים. ישבנו בסלון, לקחת שלוק מהנס וסיננת לי: ״בואנה, ילדים... זה יהיה קשוח. מכל הבחינות... איך נעשה את זה?״ ליטפתי לך את היד, הסתכלתי לך בעיניים, ועניתי לך בשקט: ״מה אתה דואג? אני סומך עלינו.״

כי למדתי לא להיבהל כשקצת קשה. לסמוך על הדרך גם כשהיא חשוכה. להאמין גם כשהסיכויים נגדנו. למדתי מהטוב ביותר, אהוב שלי. למדתי ממך.

(מתוך 'שמש בצנצנת')