האבל ואני / נעם חורב
- horevnoam1
- 20 באפר׳ 2021
- זמן קריאה 1 דקות
עודכן: 9 באוק׳ 2021
תיכף השמש תטפס אל החלון
ואני אז ארד מהמיטה
אתקשט בבגדים חדשים מהארון
כמו כלה ביום חתונתה
בטלוויזיה ישדרו - שם ליד תמונה
הדמעות יחנקו את הגרון
ותוכלו להתחיל, כמו בכל שנה
את חגיגות יום הזיכרון
והכאב שלי ירגיש פתאום כל כך שולי
בבית-השכול הזה אני המארחת
כי היום הזה הרי הוא בשבילכם, לא בשבילי
אני אף פעם לא באמת שוכחת
ובין "תודה שבאתם" למדבקה של ״יזכור״
שעון החול שלי ידהר ואז יכריע -
עכשיו הכול נגמר, עכשיו אפשר לחזור
לגיהינום שלי, שבו אין איש מפריע
כי הריק הזה שבי התרגל כבר לעצמו
וכשהיום יחלוף כמו כל דבר זמני
פתאום אתם תלכו, כל אחד לעולמו
ונישאר כאן, רק האבל ואני.
פוסטים אחרונים
הצג הכולכל יהודי נולד עם מספר דמיוני על היד שהולך תמיד איתו - לאורך חייו לאורך מותו כל יהודי נולד עם רכבת שקופה ממנה ירד ועליה חייו ועליה צחוק...
רק שלא ניקרע כמו ים סוף. שלא נעמיק את הפצע החשוף. שלא נגזור את החוט השקוף. כן, אם בכל דור ודור האויב עומד עלינו לכלותנו - רק שלא ניפגע...
איך אפשר לדבר על פריחה כשיש לנו אחים שכלואים בחשיכה שקופאים עכשיו מקור ואין להם שמיכה בלי ריח של בית וחום של משפחה איך הפרפר פורש את...
Comments