ההחלטה / נעם חורב

בואו נודה על האמת, מערכות יחסים זה עסק לא פשוט. אנחנו בקושי מצליחים לסחוב את עצמנו במסע הזה שנקרא חיים, אז לצרף עוד מישהו?!

הלב שלנו חשוף למטח יריות, האגו נכנס לכוננות, אנחנו נדרשים לוויתורים ולפשרות, קשה לנו לנטוש את הלבד שכל כך התרגלנו אליו, ובאופן כללי - לתחזק זוגיות ארוכה זו עבודה קשה שמלּווה בלא מעט כאבי ראש וכאבי לב.

בזמן האחרון אני מבין שאהבה היא אולי לא בחירה, אבל זוגיות - כן. זוגיות זו החלטה. החלטה אישית שאנחנו מקבלים בינינו לבין עצמנו. החלטה שאומרת שהבנאדם הזה שבחרנו בו - הוא הבנאדם שאנחנו רוצים לצעוד איתו את הדרך, גם כשהיא חשוכה. החלטה שאומרת שאנחנו מבינים שכמו שיהיה לנו טוב, ככה יהיה לנו רע לפעמים. החלטה שאומרת שאנחנו לא מתערערים מכל משב רוח, שאנחנו גדלים ומתחזקים מטעות לטעות, שכל ריב וכל פיצוץ הם בסך הכול עוד שיעור, שאנחנו לומדים את הבנאדם שלנו לאורכו ולרוחבו - יודעים מתי להתכופף ומתי להתעקש. מתי לדבר ומתי לשתוק. מתי להיצמד ומתי להרפות.

פתאום אני מבין שהבנאדם שבחרתי לחיות איתו - לא תמיד יבוא לי טוב. שארגיש שהוא לא מבין אותי. שנריב המון. שהוא יטריף אותי. שכל מילה שלו תהיה כמו סכין, וכל שתיקה כמו סטירה. שנפעיל את המגננות האיומות שלנו. שנפגע אחד בשני בלי הכרה. אבל בסופו של יום זה הבנאדם שלי, ובתוך חיים שלמים שאנחנו מתכוונים לבנות יחד - הקושי שהפציע עכשיו הוא רק עוד טיפה בים. הוא עוד פרק בסיפור שלנו. הוא רגע חולף שאולי עוד נצחק עליו.

כל עוד ההחלטה שקיבלתי תְקפה (ואם לא - זה כבר סיפור אחר לגמרי), ואני מאושר איתו, אני צריך להשלים עם העובדה שבתוך גבולות האושר הזה יהיה גם קשה מדי פעם.

במשך שנים ניסיתי לשנות את בני-הזוג שלי. ניסיתי לדחוס אותם לתבניות והגדרות שיתאימו לי או לתפיסת הזוגיות שלי. ניסיתי להנדס אותם במחשבה שזה מה שיוביל אותנו למקום טוב וחזק יותר. הייתי בטוח שעם הרבה עבודה ומאמץ - הם בסוף ישתנו. אוי, כמה שטעיתי. העבודה הקשה באמת היא לדעת לקבל את הבנאדם שלך כמו שהוא. להבין שמה שמעצבן אותך בו הוא גם מה שגרם לך להתאהב בו מלכתחילה. לקבל ולחבק אותו ככה, שלם - עם הפלוסים והמינוסים.

לאט-לאט נולדה בי ההכרה שזוגיות היא לא בדיוק מה שדמיינתי. היא יכולה להיות מורכבת, ומדממת, ואכזרית, בדיוק כמו שהיא יכולה להיות מלטפת, ומנחמת, ומעצימה. אז אתה מוצא את עצמך מגמיש עקרונות. מכופף את הראש מדי פעם. סולח על דברים שלא חשבת שתסלח עליהם. מגלה עמוק בפנים תעצומות נפש כדי לשקם, ולהכיל, ולהתחזק, ולשלוח יד גם כשאתה משותק.

פתאום הקלישאה "לבחור בו בכל בוקר מחדש" הופכת למציאות הכרחית, כי באיזשהו שלב - הקונפטי, הזיקוקים והלילות הסוערים נמוגים, ומה נשאר אז?

שני אנשים שאוהבים אחד את השני, שלא נכנעו לפיתויים מסביב, שבחרו ללכת יחד בַשביל הארוך והלא ברור הזה, שנדדו בין רגעי שיא לרגעי שפל, שרבו וקיללו ואהבו והתמסרו והתפשטו והתייאשו ונלחמו. שני אנשים שאהבו מספיק כדי להישאר. שני אנשים שקיבלו החלטה, ועמדו בה.

פוסטים נבחרים