top of page

הורים / נעם חורב

כשהייתי קטן, ההורים שלי עשו לי פאדיחות. אבא שלי היה חוזר על כל בדיחה מאה פעם - היא לא הצחיקה, גם לא בפעם המאה. אמא שלי היתה מנסה בכוח להשתמש בסלנג - "העוגה יצאה לי חבל"ז. סוף הדרך. פצצות לגבות.״ אז הייתי מתעצבן ומשתיק אותם כדרכם בקודש של בני הטיפש-עשרה.


לכולנו יש רשימת עניינים לא פתורים עם ההורים שלנו - אנחנו סוחבים איתנו כל הערה שיצאה להם מהפה, כל עונש שקיבלנו מהם בצדק או לא, כל ביקורת החלטית שלהם על ההתנהלות שלנו, כל הרמת גבה, מבט מאוכזב והחמצת פנים על הבחירות שלנו בחיים. ואז, בוקר אחד אתה קם פתאום בוגר ומפוכח יותר, וכל מה שאתה רוצה לעשות זה לחבק אותם. הפנקס נסגר, והיד מפסיקה לרשום. ממרחק הזמן אתה פתאום מבין את גודל האחריות שבלהיות הורה. אתה פתאום קולט שהיית בן לא קל. שהם היו סבלניים כל כך לשטויות שלך, לקריזות שלך, לטעויות שלך. אתה עוצר וחושב כמה הם נתנו לך. כמה הם בנו אותך. כמה הם השפיעו עליך. ומאמין בלב שלם שהם עשו את הכי טוב שיכלו. אתה משלים עם זה שהם לא יהיו פה לנצח ומתייחס בסלחנות, בסבלנות ובעיקר באהבה אינסופית לפאדיחות האלה שפעם כל כך הביכו אותך. אתה לומד להבין ולאהוב את הנודניקיות שלהם. אתה סבלני לטכנופוביה שלהם. אתה מוקיר כל רגע, כל טלפון, כל הצקה וכל ארוחה משפחתית שלך איתם. פתאום, באמצע החיים, התפקידים מתחלפים - אתה הופך להיות המגונן. השומר. ההורה. אתה דואג שלא ירמו אותם. שלא יביישו אותם. אתה הופך לסנגור שלהם. איש התמיכה הטכנית שלהם. הנהג שלהם. סוכן הנסיעות שלהם. ובעיקר, אתה משתדל להיות הבן שלהם, ונדהם לגלות שאחרי כל השנים - עדיין חשוב לך לעשות אותם גאים. פתאום אתה מתייחס בכובד ראש לעצות שלהם. לדעות שלהם. לפתרונות שלהם. אתה מבין שהם עברו דרך ארוכה, שהארונות הפנימיים שלהם מפוצצים בניסיון ובחוכמת חיים, ושגם אם הם לא יודעים מה זה אייפון איקס או איך מעלים סטורי - בכל מה שקשור לאהבה, חברות, בני אדם וחלומות, יש לך עוד הרבה מה ללמוד מהם. אתה חוזר אחורה בזמן לתחנות חייך הצבעוניות ונזכר איך כל פצע, כל זיכרון, כל רגע של אושר - עטוף בהוויה שלהם, קשור אליהם ושזור בהם.

כן, כן, ככה זה קורה. בוקר אחד אתה מתעורר, וכל מה שאתה רוצה לעשות זה לחבק את אבא ואמא שלך. אתה חושב על עצמך כהורה, ומתייחס אליהם כמו שהיית רוצה שהילדים שלך יתייחסו אליך. אתה מתעקש, פעם אחר פעם, להודות להם. לגרום להם נחת. לצחוק מהבדיחה שלהם גם בפעם המאה. ולהגיד להם שוב ושוב ושוב שהם הורים חבל"ז. סוף הדרך. פצצות לגבות. (מתוך 'טיוטה של אושר')

Comentarios


פוסטים נבחרים
bottom of page