הכול-כלול / נעם חורב

״פּליז, אני מבקש ממךָ בתור חבר!״

באותו רגע ידעת שאין לך סיכוי. כשאני מגייס את הקול הרציני שלי ומבקש ״בתור חבר״, כבר אין דרך חזרה. ככה הגיע לקיצו מסע השכנועים שלי, ומצאנו את עצמנו על טיסה לווארנה לסופ"ש הכול-כלול במחיר רצפה.

כבר במטוס התעוררו החשדות הראשונים, הרמת גבה וזרקת: ״לא נראה לך קצת חשוד המחיר? רק המונית לשדה עלתה לנו יותר מכל החופשה עצמה...״

״לא הבנתי, עכשיו אתה מתלונן שזה זול מדי?״ השתקתי אותך, והתפללתי בלב לאלוהֵי הדקה ה-90 שאתה טועה.

מסתבר שאלוהי הדקה ה-90 היה עסוק בלמלא איזה מטוס למיקונוס, ולא שמע את תפילותיי, כי לא רק שצדקת... צדקת מאוד.

כבר בירידה מהמטוס גילינו שהגענו לווארנה בעונה הלא נכונה, ואכן, כמו שהובטח, קיבלנו סופ"ש הכול-כלול.

הנסיעה המלחיצה בשאטל מקרטע שהתפתל ביער אפל – כלול. אתרי הנופש הסגורים, שלטי הניאון המכובים – כלול. הגלגל הענק שכוסה בברזנט שחור – כלול. המלון העלוב עם העובדים ההזויים – כלול. הצחנה בחדרים, המקלחות מעל האסלה, הסדינים המוכתמים – כלול. הפרגיות המכובסות שצפו במים הרותחים בחדר האוכל – כלול. קוקטייל ה׳לגונה׳ בצבע כחול זרחני מאולמי "בון-בון" בעפולה – כלול. תרדמת הנצח, הייאוש, גלי הים הסוערים שנחבטו אל החוף – הכול הכול כלול.

ישבנו בחדר האוכל, תופסים את הראש בידיים. לידנו עמד איש מבוגר עם שפם שניגן בכינור (נו, מה, יש יותר הזוי מזה?), וברגע של אומץ בלתי מוסבר הרמתי מבט ושאלתי אותך: ״אתה הולך לרצוח אותי, נכון?״ הסתכלת לי בלבן של העיניים, חייכת ואמרת: ״אנחנו כבר פה. אז יאללה, בוא לפחות ניהנה.״

מאותו רגע, בחיי, זו הפכה להיות אחת החופשות הכי מצחיקות, הכי קורעות, הכי זכורות והכי פיפי שהיו לי בחיים. לא הפסקנו לצחוק לשנייה. היינו שיכורים רוב הזמן. יצאנו למסיבה הזויה עם להקת אייטיז, ותאורת אייטיז, ומוזיקת אייטיז (ולא בקטע מודע ומגניב), ושרפנו את הרחבה. האנשים שם לא הבינו מה נפל עליהם. בעיקר, היינו ביחד. דיברנו שעות. נשארנו ערים כל הלילה.

כשאני מחטט בקלסרי החופשות אצלי בראש (ומתויקות שם לא מעט) - אני לא מצליח לשלוף חופשה זכורה ומטורפת יותר מהחופשה הזאת.

עשר שנים עברו מאז, וביני ובינך התחזקה חברות כזאת, שלא מוצאים כל יום. חברות כזאת שאומרת: יאללה, תזרקו אותנו איפה שאתם רוצים. במסיבה הכי גרועה. בחופשה הכי עלובה. בהפסקת חשמל. ברעידת אדמה. בצונאמי. בערב קריוקי. לא משנה איפה, כל עוד אנחנו ביחד, נמצא דרך לעוף ולצחוק על הסיטואציה.

צריך חיבור מיוחד בין שני אנשים כדי שהם לא יהיו תלויים בכלל בתפאורה שאלוהים אירגן להם (אלוהים או סוכן הנסיעות).

חיבור חזק כזה. מדויק כזה. לכל החיים כזה. כדי ששום דבר לא ישפיע על הכיף שלהם ביחד. כדי שהם לא יצטרכו - לא בריכת אינפיניטי, ולא מלון שקים קרדשיאן היתה בו, ולא מסעדת מישלן, ולא שום קשקוש בעולם, כדי לייצר חוויות מדהימות ועלובות שהם ייקחו איתם אחר כך לכל החיים.

פוסטים נבחרים