המופע הראשון / נעם חורב

אני עדיין זוכר את המופע הראשון.

טוב, אז עוד קראנו לזה הרצאה. טוב, לא ממש הרצאה... יותר שיחת סלון. וזה באמת היה בסלון... ״אצל עדה בסלון״ – פורמט מקסים של אישה מקסימה, שאירגנה חוגי בית עם בערך 30 איש ובערך 30 סוגי קישים.

זה היה לפני 3 שנים. הגעתי עם הדס בדיוק כשבחוץ התחיל לטפטף. התיישבתי על כסא. הדס התיישבה על שרפרף לידי, עם הלפטופ מונח על הברכיים. עדה הוציאה עוד ועוד קישים מהמטבח. וככה, בסלון קטן, שנמצא בישוב קטן, מול קהל קטן - העברתי את ההרצאה הראשונה שלי.

כשיצאנו מהבית של עדה כבר ירד בחוץ מבול. רצנו לאוטו, נכנסו אליו רטובים לגמרי, ובדרך חזרה הביתה החלטתי: בשנה הקרובה, אני הולך להופיע בכל מקום. לא משנה מי הקהל. לא משנה מה התנאים. לא משנה אם זה בטיזינאבי. קוראים לי? אני בא.

וכך היה. במשך שנה שלמה חרשתי את המדינה והופעתי גם במקומות הכי הזויים:

על חוף הים באשדוד מול 6 מורות שמרוחות על פופים. בלי מצגת או כסא, רק עם מלא חול שנכנס לי לתחת.

בווילה בחדרה, ביום כיף של חברת ביטוח, תוך כדי שהעובדים מקבלים מסאז׳ על מיטת טיפולים.

באולם ספורט ענק מול 300 בני נוער שמכורבלים בשקי שינה.

בספריה של איזה ישוב בצפון מול הספרנית, הבת שלה והכלב שלהן.

במסיבת רווקות, עם עוגת בולבול, והבת דודה של הכלה שלא הפסיקה לנסות להזרים אותי.

לאט לאט הביקוש גדל. עוד ועוד אנשים נחשפו להרצאה והתרגשו ממנה. השמועה עברה מפה לאוזן. ופתאום, הרמה עולה. זה כבר לא הרצאה אלא מופע. ויש בדיקות סאונד. ותאורה. ופתאום, יש הזמנות מחברות גדולות. ומופעים פתוחים. וסולד-אאוטים. וזאפות מפוצצות. ופתאום קורונה. עוברים לזום. ואז 200 מופעי זום בחצי שנה. וחוזרים לבמות. ולו״ז סגור לחצי שנה קדימה. והטלפון לא מפסיק לצלצל. וגיוס צוות עובדים, כי איך אפשר להשתלט על כל זה לבד? ופתאום סבב מופעים ענק בארה״ב. בום.

ביום חמישי התקיים המופע האחרון שלי, אחרי כמעט 30 מופעים בכל רחבי ארה״ב. טירוף. וכשעמדתי על הבמה בבוסטון, לא יכולתי שלא להיזכר בערב הראשון שלי אצל עדה בסלון. איזה מסע מדהים עברתי, יא-ראבי.

ולמה אני מספר את זה בכלל? כי אנחנו חיים בעידן כזה של קיצורי דרך. הכל קורה נורא מהר. ומתחלף נורא מהר. עולה ואז יורד נורא מהר.

והיה לי חשוב להזכיר לאנשים שיש גם דרך אחרת… הדרך הארוכה. היא אמנם מפותלת יותר. ופחות סקסית. ודורשת ים סבלנות. ואמונה. ועבודה קשה. קשה מאד. אבל תאמינו לי, היא שווה את זה. כי לפעמים, ממש כמו אצל עדה בסלון - אתה מתחיל אותה כשיש טפטוף... ומסיים אותה במבול.