המעגל הזה

״באיזה קטע הם הזמינו אותך?״ שאל אותי חבר, ויכולתי לשמוע את הרמת הגבה שלו מהצד השני של הקו.

בשבוע האחרון שני יישובים דתיים הזמינו אותי להופיע בפניהם (אלקנה וקרני שומרון). בדיוק באותו זמן, איזה חבר כנסת יצא באמירות הומופוביות, וצייר במכחול-שנאה מיומן תמונה שקרית שכל מטרתה היא לייצר קרע, לפלג, להסית ולשסות.

בדרך לאלקנה דיברתי עם חבר בטלפון (בכל זאת, צריך להעביר את הנסיעה איכשהו...), והוא לא הפסיק להביע תמיהה – ״רגע, רגע, אתה הולך לדבר איתם חופשי על היציאה שלך מהארון?״ הוא לחש, כאילו מדובר בסוד מדינה. ״ברור, נו מה חשבת?״ עניתי לתדהמתו. ״ו... יש לך מן גירסה כזאת של המופע שמותאמת לחבר׳ה דתיים?״ הוא המשיך להקשות. ״בטח שיש! אני עולה עם כיפה וציצית, וסוגר בריקוד חסידי לטראנס של אישה חרסינה״, גיחכתי. (נשבע לכם שלרגע הוא חשב שאני רציני). ״אז באיזה קטע הם הזמינו אותך? בקטע של... קירוב לבבות?״ ״אין שום צורך בקירוב לבבות״, עניתי.

הלבבות שלנו, מסתבר, לא כאלה רחוקים. יש כל מיני אנשים שרוצים שנחשוב שאנחנו כל כך שונים. שיש בינינו פערים שלא ניתנים לגישור. שאנחנו צריכים לשנוא זה את זה. ברור. הרי ככה האנשים האלה מרוויחים את ההון הפוליטי שלהם.

קל מאוד ליפול לקונספציה המוטעית הזאת דרך הכותרות. אבל כשיורדים לאישי, לפרטי, ליומיומי – לאנשים שיש להם פנים, ושם, ושפת גוף, והם מתים שיעבור כבר אוגוסט כי חלאס עם השרב, והם מתחרפנים מהמחירים של חופשה באילת, והם לא מוצאים מה לראות בנטפליקס, והם לא מאמינים שמדברים על סגר שוב... כשיורדים לרזולוציות האנושיות הכי פשוטות - מסתבר שאחרי הכל, אנחנו מאוד דומים, כולנו.

מה אנחנו רוצים בסופו של יום? לחיות פה, במדינה הקטנה הזאת, בלי לדרוך אחד לשני על הבהונות. לנהל את השיגרה שלנו בשקט. לאהוב. להקים משפחה. להגשים כמה חלומות על הדרך.

אז נפגשתי עם האנשים המקסימים שם, בדיוק כמו שאני נפגש עם אנשים מכל רחבי הארץ. מי בכלל חשב על כל התבניות האלה שיש לנו בראש לגבי בני אדם? פשוט סיפרתי להם את הסיפור שלי. השמעתי להם את השירים שלי (מסכנים, עוד פעם היו צריכים לשמוע את מתנות קטנות). היו מפגשים מרגשים. חבל שחלק מהפוליטיקאים לא היו שם. וואלה, הם היו יכולים ללמוד משהו. אגב, הגעתי עם בן הזוג שלי והם התעלפו עליו (איך אפשר שלא?) והתרגשו רצח כשסיפרתי להם שאנחנו חושבים על ילד.

לאט לאט אני מבין שיש בחוץ עולם חדש. יש אנשים שמסרבים לשנוא אחד את השני. שמבינים שיש דרך אחת בלבד, והיא אהבת חינם. קבלה. הכלה. שיח. גם אם הדעות שלנו חלוקות ואנחנו לא מסכימים על הכל. אלה לא סיסמאות יפות על קיר. זאת האמת של החיים, פשוט כי אין לנו ברירה אחרת. זה קורה בכל יום קצת. עוד ועוד אנשים מצטרפים למעגל הזה. הלוואי וחלק מהמנהיגים שלנו היו עובדים כל כך קשה בלקרב בינינו, כמו שהם עובדים קשה בלהפריד בינינו. חוצמזה, חום אימים בחוץ... למי יש כוח לשנוא עכשיו?

פוסטים נבחרים