חיימקה לא דיבר בחתונה שלנו / נעם חורב

חיימקה לא דיבר בחתונה שלנו.

בדרך כלל, בחתונות של גייז, הזוג מקריא נדרים אישיים שכתב. לפעמים גם לוקחים איזו אושיה שתחתן (רצינו את אדל, אבל היא לא היתה פנויה). בסוף החלטנו שכל אחד מאיתנו ידבר, ושניתן גם לחברים ולמשפחה לברך. ככה זה יהיה הכי אישי ומרגש.

כמה ימים לפני החתונה שאלתי את חיימקה – ״תגיד, סיימת כבר לכתוב משהו?״ חיימקה גמגם: ״אז זהו ש... לא נראה לי שאני אקריא משהו.״ בום. הרגשתי את הווריד במצח מתנפח, אבל לקחתי נשימה עמוקה ושאלתי ברוגע: ״מה זאת אומרת? זאת החתונה שלנו!!״ חיימקה התפתל: ״ממי, אתה יודע שאני לא טוב בדברים האלה. מה עכשיו לעמוד מול 30 איש ולספר להם כמה אני אוהב אותך... זה לא אני.״ הייתי די המום: ״אבל כולם ידברו!! אני. ואמא שלי. וכל החברים. והמפקד שלך מהצבא. זה לא נשמע לך מוזר שרק אתה תשתוק?״ באופן מפתיע, חיימקה השיב בשתיקה, אבל ראיתי שקשה לו. באותו רגע החלטתי ללכת נגד האינסטינקט הראשוני שלי – להיעלב, להאשים, להתקרבן, לתקוף, לעשות מניפולציות רגשיות. די, מיציתי.

בלילה, חיימקה נרדם לפניי. הנשימות שלו עלו וירדו, והא נצמד אליי חזק חזק. הסתכלתי עליו, והבנתי כמה דברים.

קודם כל, אני לא צריך מילים גדולות או נאומים חוצבי להבות כדי לדעת שהוא אוהב אותי. באמת. עברנו כל כך הרבה ביחד. אנחנו אומרים אחד לשני אלף פעם ביום ״אני אוהב אותך״ במעשים.

דבר שני, זאת גם החתונה שלו, לא רק שלי. הוא צריך להרגיש בה בנוח וליהנות מכל רגע. לא בא לי שיהיה לחוץ או לא משוחרר. מספיק הלבשתי אותו בחליפה מוגזמת (אם זה היה תלוי בו הוא היה מתחתן בסנדלי שורש).

דבר שלישי והכי חשוב – זה הבנאדם שבחרתי. לא צריך לשנות אותו ולא צריך להכריח אותו ללכת נגד הטבע שלו. מספיק ניסיתי לשנות בני זוג בעבר כדי שיתאימו לכל מיני תבניות או לרשימות מכולת שהיו לי בראש. זו טעות שמשלמים עליה ביוקר. הבנזוג שלי, מה לעשות, הוא לא בנאדם שיעמוד ויקריא מילים משתפכות מדף. הוא איש מופנם ושתקן, אבל אין בנאדם בעולם הזה שאוהב אותי כמו שהוא אוהב אותי. פשוט אין.

מבחינתי, זה היה שיעור מדהים – ללמוד איך לשחרר אותו מהציפיות שלי. לתת לו להיות מי שהוא באמת, עד הסוף, ולחיות עם זה בשלום, ולא רק בכאילו (אני אלוף בלהגיד שהכל בסדר אבל להמשיך לסחוב מטען בבטן).

החתונה שלנו, עבורנו, היתה האירוע הכי מרגש בעולם. אני דיברתי. ואמא שלי דיברה. ואחותי. והחברים. והמפקד של חיימקה. ורק חיימקה שתק. הוא החזיק לי את היד חזק לאורך כל האירוע ולא שיחרר.

לקראת הסוף, אמא שלי לחשה לי: ״תגיד, חיים לא מקריא כלום?״ ״לא אמא.״ חייכתי אליה. היא חשבה טוב-טוב, ואז התקרבה ולחשה לי: ״יופי, ברוך השם אתה דיברת מספיק בשביל שניכם. קצת שקט לא יזיק.״

פוסטים נבחרים