חרא יום / נעם חורב

עבר עליו חרא יום, על חיימקה.

כבר בבוקר שמתי לב שהוא חצי-כוח, וזה נדיר. החיים שלי הם הרי רכבת הרים - עליות, מורדות ודרמות על בסיס רגעי. חיימקה הוא מים שטוחים. רגועים. קשה מאוד להוציא אותו משלוותו (רק אני מצליח...).

הפעם זה היה שונה. הספיק לי להסתכל לו בעיניים כדי להבין שמשהו לא בסדר. כששאלתי אותו, הוא ענה באדישות האופיינית לו: ״סתם. כלום. יעבור.״ 12 שנים בצבא לימדו אותו לחיות תמיד פנימה. אף פעם לא החוצה. אז כמו בן זוג טוב, הפשלתי שרוולים וניגשתי למשימה – לשמח אותו. לעודד אותו. לשלוף אותו מהבוץ.

בהתחלה שמתי שיר שהוא אוהב בפול-ווליום. כשזה לא הרשים אותו - קפצתי על הספה, אילתרתי מיקרופון מהדיאודורנט ופצחתי בכוריאוגרפיית סיגי ניסן שתצחיק אותו. זה לא הצחיק אותו. ״תניח לי, מאמי, זה יעבור. ״

בצהריים הזמנתי לו בוולט פיתה עם שווארמה (ואני בכלל צמחוני!) הוא טרף את הפיתה בשתיקה, ניגב את את הטחינה-עמבה מהסנטר, דפק גרעפס מהזירוֹ והמשיך להיות עצוב. אז הצעתי שנעשה סיבוב בחוץ. לא זרם. יזמתי בינג׳ משותף לאיזה דוקו משעמם שהוא אוהב בנטפליקס. לא זרם. הזמנתי לו גולדה עד הבית. לא זרם.

פה כבר ממש דאגתי. ״תניח לי, מאמי, זה יעבור.״ הוא המשיך עם המנטרה. ״אתה לא נותן לי לעזור לך!״ הפצרתי. ״אני לא רוצה שתעזור לי. אני רוצה שתניח לי, מאמי. זה יעבור.״

ואז התפוצצתי. ״אבל שמתי לך שירים, והזמנתי לך אוכל, ורקדתי לך על הספה, והזמנתי לך גולדה, למען השם! מה עוד אפשר לעשות? כשאני עצוב ואתה מנסה לשמח אותי, אני זורם איתך!״ ״נכון. אבל לא כל מה שנכון בשבילך, נכון בשבילי.״ הוא ענה בשקט.

המשפט הזה הפיל לי את האסימון. כי אני, ברוב טיפשותי, השלכתי את מה שמתאים לי גם עליו. אמרתי לעצמי – אני אשמֵח אותו כמו שהייתי רוצה שישמחו אותי. אבל אני זה לא הוא. והוא זה לא אני.

כל כך הרבה פעמים אני עושה ״העתֵק-הדבֵּק״ מהפרשנות שלי, מההבנה שלי, מהפתרונות שרלוונטיים אליי, בלי לקחת בחשבון שחיימקה בנוי אחרת. ואז כשזה לא מצליח, זה מייצר תסכול אצל שני הצדדים. ומה זה בכלל כל הקרנבל הזה שהרמתי סביבו? סתם עשה יותר גרוע. אפשר להיות שם בשבילו – בתנאים שלו. בזמן שלו. בווליום שלו.

אז הנחתי לו. נתתי לו ספֵּייס. לא ממקום של ברוגז, להיפך. פשוט הייתי קשוב לְמה שהוא רוצה באמת, ולא לאיך שאני מפרש את הסיטואציה.

לקראת הערב הוא נזרק לידי על הספה. ״נשאר גולדה?״ הוא שאל. ואני חייכתי, כי הבנתי שעכשיו הכול בסדר.

(מתוך "שמש בצנצנת")