להניח את השקיות

לפני שבוע קפצתי לסופרמרקט. התכוונתי לקנות כמה מצרכים בסיסיים, אבל כמו תמיד יצאתי בסוף עם מיליון שקיות. הבית שלי נמצא שבע דקות הליכה מהסופר, אז ביציאה משם הירהרתי - לתפוס מונית או ללכת ברגל?

כשלא נראתה שום מונית באופק, אמרתי לעצמי, "יאללה, אל תהיה עצלן, לֵך קצת ברגל". העמסתי את כל השקיות והתחלתי לצעוד.

בשלוש הדקות הראשונות הכול היה סבבה. באמת. אחלה כושר, חשבתי לעצמי. איפשהו לקראת הסוף התחיל להיות לי קשה. השקיות היו כבדות, הרחובות מלאים אנשים שעמדו בדרכי, כריות האצבעות שלי האדימו מעומס, ואם זה לא מספיק - שקית אחת עם אורז מלא ומלא ירקות איימה להיקרע.

לא עצרתי לנוח אפילו לשנייה, כי אמרתי לעצמי - הנה, הבית כבר קרוב, רק עוד קצת... רק עוד קצת... תמשיך ותיכף תגיע.

בסוף הגעתי הביתה מזיע, מתנשף ואדום, זרקתי את השקיות על הרצפה וצנחתי על הספה באפיסת כוחות.

בזמן ששתיתי מים ונרגעתי קצת, התחלתי לחשוב.

אנחנו נוטים לקחת על עצמנו לא מעט. ממלאים את שקיות-החיים שלנו עד אפס מקום. לימודים, קריירה, מערכות יחסים, טיפול בילדים, משכנתא, משפחה, אינסוף עניינים יומיומיים שממלאים לנו את הזמן ומרוקנים לנו את האנרגיות. ומה קורה בסוף?

או שאחת השקיות נקרעת לנו, והדברים נשמטים לנו מבין האצבעות. או שאנחנו מגיעים למחוז חפצנו עייפים ומותשים בלי ליהנות מהדרך.

למה אנחנו לא מרשים לעצמנו להניח לרגע את השקיות ופשוט לנוח? במירוץ המטורף הזה שהתמכרנו אליו, אנחנו כל כך עסוקים בלרצות את עצמנו ובלרצות אחרים, ששכחנו איך לעצור רגע, להסדיר את הנשימה ולהתאושש לפני שנמשיך במסע.

הרי יכולתי למצוא איזה ספסל, להניח את השקיות, להתיישב, לנשום קצת, להרגיע את הדופק, ואז, בכוחות מחודשים, להרים אותן שוב ולהמשיך בכיף עד הבית.

אנחנו טרודים בדאגות בלתי פוסקות בגלל הבוס שלנו. בגלל המשקל שלנו. בגלל הזוגיות שלנו. בגלל ההורים שלנו. החיים שלנו סבוכים ומפותלים, בעיות חדשות צצות כל הזמן, מיילים דחופים מציפים את התיבה שלנו, כל כך הרבה דברים דורשים תיקון או טיפול או התייחסות, השקיות שלנו מתמלאות עוד ועוד, וזה בסדר. אלה החיים.

אבל כדי לשרוד את כל זה, צריך גם לדעת מתי פשוט להניח לדברים. לזהות מתי אנחנו צריכים הפוגה, קצת חופש, קצת זמן עם עצמנו, לשבת מול סידרה ולא לעשות כלום בלי להרגיש אשמים. למלא את המצברים.

בימים האחרונים עשיתי הסכם עם עצמי. כשארגיש שהשקיות שלי כבדות מדי, שקשה לי להמשיך בדרך - אקח פסק זמן, אניח אותן על הרצפה, אשחרר קצת, אאפשר לעצמי מנוחה, וכשאהיה מוכן, ארים אותן שוב ואמשיך הלאה, עד הספסל הבא.

פוסטים נבחרים