לזרוק את הרשימה / נעם חורב

אנחנו לא בוחרים במי להתאהב. זה לא מונע מאיתנו להסתובב שנים עם רשימת מכולת בראש. יש לנו הגדרות מדויקות איך האהבה שלנו צריכה להיראות.

אנחנו מדמיינים אותו - נסיך החלומות שלנו, על סוס לבן. הוא גבוה. עם חיוך פרסומת למשחת שיניים. ההורים שלו טחונים, יש לו עבודה מסודרת, דירה עם נוף לים, קסם שרמנטי. הוא רגיש במידה הנכונה. וקשוח במידה הנכונה. הוא תמיד אומר את הדבר הנכון. הוא רופא. או טייס. או רופא מוטס.

והיא, נסיכת החלומות שלנו - עם שיער חלק גולש, ריח קוקוס משכר ועיניים צוחקות. היא מבשלת מדהים, אוהבת כדורגל, מתנדבת פעם בשבוע באיזו עמותה, ילדה טובה בחיים וילדה רעה במיטה.

ניפגש כמו בסרטים. באיזה יום שמש עם אוויר מלוח של ים. נחלוף זה מול זו ברחוב. מבטינו יצטלבו. לרגע נחסיר פעימה. נאבד נשימה. נתמגנט, ומיד נדע - - "זאת האמא של הילדים שלי". - "זה הגבר של חיי".

ואז נחפש באינסטוש, נואשים לא לחמוק זו מזה. ואחרי שכבר נאבד תקווה, נקלוט אחד את השנייה במקרה באיזו מסיבה. ניגש בביישנות, נדבר כל הלילה, נרוץ עירומים לים. נסתכל זה לזו בעיניים. הוא יהיה מושלם. היא תהיה מושלמת. אנשים יסתכלו עלינו, יפרגנו: "יווו, איזה זוג יפה!" וישנאו אותנו בלב.

ואז נתחתן ב"שיח הפיסטוק" או ב"הארמון הוויקטוריאני" או באיזה פרדס בשרון, וכולם יגידו שזאת החתונה הכי יפה שהם היו בה. ואז קוטג' במושב. וילדים. שלושה.

ככה זה יקרה.

אבל אז תבוא המציאות ותוריד לנו כאפה. כי נסיך החלומות שלנו מגיע פתאום בסוזוקי מקרטעת. הוא סטודנט תפרן למדעי המדינה. בלילות הוא מחלטר כברמן, ובימים הוא דבוק לספה עם ג'וינט מול מרתון של "שובר שורות". הוא קצת נמוך ויש לו צלקת בסנטר - לא מ"צוק איתן", אלא מהפעם שהחליק במדרגות הנעות בעזריאלי.

והיא, היא סוחבת קצת משקל מהחגים. השיער שלה שרוף בקצוות, והיא מעשנת בשרשרת. היא בקושי יודעת להכין חביתה, צוחקת בקול רם מדי, ועוד לא ממש החליטה מה תרצה לעשות כשתהיה גדולה.

נפגשנו באפליקציה - כל אחד עם הפרופיל המקושט שלו, במסדרונות הווירטואליים. שנינו נבהלנו מהלבד ורצינו להרגיש נאהבים. בדידות – שהיא דבק חזק במיוחד, חיברה בינינו. חשבנו שזה רק ללילה. הרי הוא עוד מתוסבך עם האקסית שלו, והיא לחוצת חתונה. אין מצב למשהו רציני.

ואז, לרגע אחד קטן, היא צוחקת (בקול רם מדי) מאיזו בדיחה שלך. וזה גורם לך להרגיש טוב. והוא, הוא מחזיק לך את היד ומסתכל עלייך, ופתאום לא אכפת לך להיות עירומה מולו באור. שיראה הכול. הוא גורם לך להרגיש יפה. איזה קטע, שנים לא הרגשת ככה.

ואין שום דבר נוצץ או זוהר בסיפור הזה. אתם בטח לא קומדיה רומנטית. מקסימום סרט בורקס ישראלי דל-תקציב. אבל מה לעשות, התאהבתם.

אתם מתחילים לבנות חיים. כל אחד מגיע עם התרמיל שלו על הגב. עם השריטות שלו, והשטויות שלו, והצלקות שלו. וזה אולי לא מה שחשבתם, אבל זה אמיתי וזה הופך לכם את הבטן.

אז אתם מקמטים בבת-אחת את רשימת המכולת שלכם, וזורקים אותה לפח. כי מה שמחבר בין שני אנשים זה הרבה יותר מרשימה. זה הדבר הזה בבטן, שאי אפשר להסביר. הדבר הזה שגורם לך להרגיש שאתה דוהר ברכבת הרים מטורפת, אפילו שאתה בכלל נוהג בסוזוקי מקרטעת.