לזרוק את הרשימה / נעם חורב

אנחנו לא בוחרים במי להתאהב. זה כמובן לא מונע מאיתנו להסתובב שנים עם רשימת מכולת בראש. יש לנו הגדרות מדויקות איך האהבה שלנו צריכה להיראות.

אנחנו מדמיינים אותו - נסיך החלומות שלנו, דוהר על סוס לבן ועוצר על סף דלתנו. הוא גבוה. עם חיוך פרסומת למשחת שיניים. ההורים שלו טחונים, יש לו עבודה מסודרת, דירה עם נוף לים, קסם שרמנטי. הוא רגיש במידה הנכונה. וקשוח במידה הנכונה. הוא תמיד אומר את הדבר הנכון. הוא רופא. או טייס. או רופא מוטס.

והיא, נסיכת החלומות שלנו - עם שיער חלק גולש, ריח קוקוס משכר ועיניים צוחקות. היא מבשלת מדהים, אוהבת כדורגל, מתנדבת פעם בשבוע באיזו עמותה, ילדה טובה בחיים וילדה רעה במיטה.

ניפגש כמו בסרטים. סתם באיזה יום שמש עם אוויר מלוח של ים. נחלוף זה מול זו ברחוב. מבטינו יצטלבו. לרגע נחסיר פעימה. נאבד נשימה. נתמגנט, ומיד נדע - - "זאת האמא של הילדים שלי". - "זה הגבר של חיי".

אחר כך נחפש באינסטוש, נואשים לא לחמוק זו מזה. ואחרי שכבר נאבד תקווה, נקלוט אחד את השנייה במקרה באיזו מסיבה. ניגש בביישנות, ניקח לנו דרינק, נדבר כל הלילה, נרוץ עירומים לים. נסתכל זה לזו בעיניים. הוא יהיה מושלם. היא תהיה מושלמת. אנשים יסתכלו עלינו, יפרגנו: "יווו, איזה זוג יפה!" וישנאו אותנו בלב.

ואז נתחתן ב"שיח הפיסטוק" או ב"הארמון הוויקטוריאני" או באיזה פרדס בשרון, וכולם יגידו שזאת החתונה הכי יפה שהיו בה. ואז קוטג' במושב. וילדים. שלושה.

ככה זה יקרה.

אבל אז תבוא המציאות ותוריד לנו כאפה. כי נסיך החלומות שלנו מגיע פתאום בסוזוקי מקרטעת. הוא סטודנט תפרן למדעי המדינה. בלילות הוא מחלטר כברמן, ובימים הוא דבוק לספה עם ג'וינט מול מרתון של "שובר שורות". הוא קצת נמוך ויש לו צלקת בסנטר - לא מ"צוק איתן", אלא מהפעם שהחליק במדרגות הנעות בקניון.

והיא, היא סוחבת קצת משקל מהחגים. השיער שלה מקורזל, והיא מעשנת נובלס. היא בקושי יודעת להכין חביתה, צוחקת בקול רם מדי, ועוד לא ממש החליטה מה תרצה לעשות כשתהיה גדולה.

נפגשנו באפליקציה - כל אחד עם הפרופיל המקושט שלו, במסדרונות הווירטואליים. שנינו הרגשנו קצת לבד ורצינו להרגיש נאהבים. בדידות - הדבק החזק בעולם, חיברה בינינו. חשבנו שזה רק ללילה. הרי הוא עוד מתוסבך עם האקסית שלו, והיא לחוצת חתונה. אין מצב למשהו רציני.

ואז, לרגע אחד קטן, היא צוחקת (בקול רם מדי) מאיזו בדיחה שלך. וזה גורם לך להרגיש טוב. פתאום אתה מתחיל לספר לה על אבא שלך, שתמיד אמר שלא יצא ממך כלום.

והוא, הוא מחזיק לך את היד ומסתכל עלייך, ופתאום לא אכפת לך להיות עירומה מולו באור. שיראה הכול. הוא גורם לך להרגיש יפה. איזה קטע, שנים לא הרגשת ככה.

ואין שום דבר נוצץ או זוהר בסיפור הזה. אנחנו בטח לא קומדיה רומנטית. אנחנו מקסימום סרט בורקס ישראלי דל-תקציב. אבל מה לעשות, התאהבנו.

אנחנו מתחילים לבנות חיים. כל אחד מגיע עם התרמיל שלו על הגב. עם השריטות שלו, והשטויות שלו, והצלקות שלו. וזה אולי לא מה שחשבנו, אבל זה אמיתי וזה הופך לנו את הבטן.

אנחנו מקמטים את רשימת המכולת שלנו וזורקים אותה לפח. כי מה שמחבר בין שני אנשים זה הרבה יותר מרשימת מכולת. כי אנחנו לא בוחרים במי להתאהב. אנחנו לא בוחרים מי זה שילך איתנו את הדרך, במסע המתיש והמטורף הזה של החיים.

אז לפני שאנחנו מחליטים או שופטים או נמנעים - אולי כדאי לעצור רגע, לחשוב פעמיים, לקמט את הרשימה, לזרוק אותה לקיבינימט, ולבדוק טוב-טוב מה מחכה לנו שם. אולי זאת האהבה שלנו, יושבת עם נובלס וחלונות סגורים בסוזוקי מקרטעת, ומחכה לנו.

פוסטים נבחרים