ליפול או לגדול / נעם חורב

שלוש שנים. שלוש שנים עברו עד שהסכמת לי לספר את הסיפור שלך. ״מספיק שבנאדם אחד יקרא את זה, וייקח את מה שאני לקחתי...״ גימגמתי מולך, ואתה הינהנת בהסכמה.

בדייט השני כבר שמת את כל הקלפים על השולחן - ״אין לי משפחה. איבדתי את אמא שלי, את אבא שלי ואת אח שלי,״ אמרת בפנים חתומות כאילו אתה מספר לי מה אכלת היום לצהריים. הרגשתי איך הלב שלי נופל לתחתונים, ומחנק מטפס במעלה הגרון, אבל שיחקתי אותה אדיש, כמעט כמוך. ״רק אל תרחם עליי," חייכת והנחת עליי יד. ״אני לא יתום. יתום זה איזה ילד מסכן מִסֵפר של צ׳ארלס דיקנס."

במהלך החודשים הבאים הלכתי לידך על קצות האצבעות. הינדסתי לעצמי סיפור טראגי שמורכב מתמונות קורעות לב - אתה בהלוויה. ובעוד אחת. ובעוד אחת. אתה נשאר בשבתות וחגים בצבא, כי אין לך ממש לאן לחזור. אתה נשרף מבפנים כשהחבר׳ה מוציאים לצהריים קופסאות פלסטיק של אמא. אתה מגמגם במבוכה בכל פעם שמישהו חדש שואל אותך על המשפחה שלך. אתה, לבד בעולם הזה, תלוש משורשים, בלי רשת ביטחון. בלי אבא שיכניס לך קצת כסף לחשבון כי היה חודש לחוץ. בלי אמא שתשאל אותך עשר פעמים אם לקחת משהו ארוך כי נהיה קריר. פתאום הבנתי שבגיל כל כך צעיר, הפסקת להיות ילד של מישהו בעולם.

הסיפור העצוב הזה הגדיר אותך. אתה היית ״זה שהיו לו חיים קשים״. והאסון הזה ניבט אליי - בכל פעם שחייכת, בכל פעם שבכית, בכל פעם שנדדת בעיניך למקומות רחוקים.

החודשים חלפו, ולאט-לאט ניערת מעליך את הנרטיב הזה. זכיתי לגלות את האדם שמאחורי תסריט הריאליטי המופרך שמישהו כתב לך. לפעמים הרגשתי כאילו כל זה קרה למישהו אחר, בזמן אחר ובמציאות אחרת. כשאנשים אחרים היו שואלים אותי, סיפרתי להם באותה נינוחות שבה סיפרת לי אתה בדייט השני. ״הסיפור הזה הוא חלק ממני, אבל הוא לא מי שאני,״ אמרת לי. ככל שהזמן עבר וזכיתי להכיר אותך – עם כל המורכבות והפחדים והחלומות - הבנתי משהו חשוב.

בסופו של דבר, החיים האלה יזמנו לכולנו רגעים קשים. כל אחד והתיק שלו. כל אחד והבלגן שלו. כל אחד והתפנית בעלילה שלו. זה לא משנה אם פיטרו אותך מהעבודה. אם התגרשת. אם הדיחו אותך מקורס קצינים. אם שברו לך את הלב. אם גילו לך מחלה. אם נולד לך ילד עם מוגבלות. אם איבדת את המשפחה שלך.

בסוף, להיות קורבן זו בחירה. זו החלטה.

אז או שאנחנו מתרסקים, מתנפצים לרסיסים, נקשרים לעבר שלנו בשלשלאות, ומוותרים על החיים ועל כל מה שיפה בהם. או שאנחנו בוחרים לקום, להתנער, לאסוף את הרסיסים, לספר לעצמנו סיפור חדש על עצמנו, ולהיצמד לכל מה ששווה לחיות בשבילו.

בסוף הבחירה היא אך ורק שלנו - ליפול או לגדול. זה אולי נשמע פשטני, אבל בסופו של יום... זו האמת. והאמת הזאת הולכת לישון לידי בכל לילה. ומצחצחת לידי שיניים בכל בוקר. ושמה עליי יד בנסיעה. האמת הזאת, אהובי, היא אתה.

נתת לי את המתנה הכי גדולה שקיבלתי אי-פעם – ההבנה שיש לי זכות לבחור. לכתוב לעצמי את סוף הסיפור. להחזיק חזק בחיים, לא משנה לאן הם לוקחים אותי.

פתאום מצאתי את עצמי חושב עליך שנייה לפני שאני מרים ידיים – ״ייאוש זה פריבילגיה. זה למפונקים.״ – המילים שלך הידהדו בי. פתאום הבנתי ששום דבר זה לא סוף העולם. שעל הכול אפשר להתגבר. שתמיד יש בשביל מה להתעורר בבוקר. שגם מהתהומות הכי עמוקות ואפלות אפשר להתרומם. אפשר לבנות חיים.

לפעמים, בלילה, אני מסתכל עליך ישן בשלווה, וחושב לעצמי שאם יש אנשים למעלה שמסתכלים עליך – הם בטח מאוד גאים בך עכשיו.

פוסטים נבחרים