מהות הישראליות / נעם חורב
לפני שבועיים, על מדרכה מטונפת בדיזנגוף, התגלתה לנגד עיניי מהות הישראליות בתפארתה.
זה היה סוף היום, ואני חיכיתי למונית.
מסביבי, ההמולה האופיינית – צפירות של מכוניות, מוזיקה מהחנויות, הבזקים של קורקינטים והמוני אנשים ממהרים.
בתוך כל הבלגן, הצלחתי לשמוע רק דבר אחד –
מנגינת כינור של אישה זקנה שניגנה וקיבצה נדבות על המדרכה מולי.
מנגינה מכשפת ועצובה שהפכה לפסקול איטי ואבסורדי להמולת הרחוב השוקק.
היה לה שיער לבן, עגילי פנינה ואיפור כבד.
רואים שהיא התאמצה להתגנדר במעט שעמד לרשותה, ממש כאילו היא מנגנת באולם קונצרטים ממוזג של הפילהרמונית, ולא על המדרכה בדיזנגוף.
היא היתה מרוכזת בנגינה, ונרתיק הכינור שהיה פעור לרגליה גילה לי שהיה לה יום טוב לעסקים.
כמה מטרים ממנה ישבה אישה זקנה נוספת שקיבצה נדבות.
בלי כינור, בלי עגילי פנינה, בלי איפור, אבל עם מבט מתחנן וראש מושפל.
היא היתה מכווצת על המדרכה, מדי פעם הרימה ראש, הקשיבה למנגינת הכינור של המתחרה שלה וסידרה בקפדנות את הקרטון שלרגליה. קרטון שקישטו אותו רק כמה מטבעות בודדים.
נהג המונית התקשר וביקש שאחכה כי הוא תקוע בפקק.
בינתיים, האישה עם הכינור התקפלה, ממש כמו בעל חנות שסיים יום עבודה.
היא אספה את השלל הרב שגרפה, איפסנה את הכינור והחלה לצעוד קדימה.
ואז קרה דבר מדהים.
היא חלפה על פני האישה השניה שקיבצה נדבות, הכניסה יד לכיס, הוציאה כסף, הניחה בעדינות על הקרטון שלה, והמשיכה בדרכה.
בלי לדבר. בלי להתעכב. בלי לחשוב פעמיים.
והשניה הקצרה הזאת, בה הושטה היד שלה אל הכיס, ומתכת המטבעות הקרה נגעה בקרטון הריק – זו השניה בה הבנתי את מהות הישראליות.
לפני שלושה שבועות נחתתי בישראל אחרי טיול של חצי שנה, ולפעמים אני מסתכל סביבי, ושואל את עצמי למה בעצם חזרתי.
כל כך הרבה בלגן, וטירוף, וכאבי ראש וכאבי לב.
בואו נגיד את האמת, לפעמים זה נדמה שכבר קשה מדי לחיות פה.
(עצם זה ששתי נשים קשישות מקבצות נדבות ברחוב, זה כבר בעייתי)
אבל אז מגיע מן רגע כזה שמביס את הציניות בנוק-אאוט ומזכיר לי –
נשארו עוד אנשים טובים.
נשארו עוד קולות שפויים. חומלים. אנושיים.
לא תצליחו לשכנע אותי אחרת.
האם הם מיעוט? לא יודע. מקווה שלא.
אבל חייבים לשמר אותם. להציף אותם. להפיץ אותם. כי הקולות האלה, הם אולי הדרך היחידה שלנו לרפא את הפצע העצום הזה שנפער בנו.
המונית שלי סופסוף הגיעה. ״מצטער אחי, שככה התעכבתי״, הנהג סינן. ״מזל שהתעכבת אחי. מזל.״ עניתי לו.
תגובות