מילים וכוונות / נעם חורב

אני איש של מילים. לכן במשך שנים הקשבתי למילים של אחרים. ייחסתי חשיבות לכל אחת ואחת מהן.

"במילים אנחנו מתפשטים", חשבתי לעצמי. המילים חושפות, מספרות, חוצבות. אוי, כמה תמים הייתי. עם הזמן הבנתי שבמילים אנחנו אולי מתפשטים, אבל גם מתכסים. הן יכולות להיות השחרור האולטימטיבי או האזיקים הנצחיים שלנו.

כי כמה שלא נשתדל לדבר בכנות, מאחורי המילים שאנחנו מרשים לעצמנו לשגר לחלל האוויר, תמיד מסתתרות מילים נוספות - מוצללות, כבדות וכהות, שאנחנו נוטים להשאיר באחורי הקלעים של חיינו.

וככה, לאט-לאט, התחלתי להקשיב לכוונות ולא למילים.

הרי כשאמא שלי אומרת לי בטלפון: "אני יודעת שאתה עסוק בחיים שלך, זה בסדר," היא מתכוונת, "לא התקשרת שבוע, אני דואגת לך, תמצא זמן לאמא שלך!"

וכשהאקס שלי מסמס לי פתאום: "יו, אני בדיוק בולס פיצה אננס... זוכר שאכלנו כזאת ברומא?" הוא בעצם אומר, "אני מתגעגע אליך".

וכשחבר טוב שולח לי פתאום בשתיים בלילה: "מה קורה אחי? אולי תקפוץ?" הוא מתכוון להגיד, "אני מרגיש לבד".

וכשאני שואל את אחותי למה היא שקטה פתאום והיא עונה: "סתם. כלום. אני עייפה.״ היא בעצם אומרת לי, "עובר עליי משהו, תחבק אותי בלי לשאול שאלות".

וכשאני צורח שנייה לפני פרידה: "זהו, זה נגמר! תעזוב. לך ואל תחזור!" אני מתכוון להגיד, "בבקשה תישאר. בבקשה תילחם עליי. תילחם עלינו".

אני איש של מילים. אבל גיליתי את העולם שמֵעבֶר. עולם בו צפות כל המילים האבודות שלא העזנו לומר. שרצינו כל כך לצעוק ולא הצלחנו. המילים של אמא שלנו, ושל החברה שלנו, ושל האקס שלנו, ובעיקר - המילים שלנו שעוד תקועות לנו בגרון בתקווה שיום אחד יצאו החוצה כמו שהן, ויגיעו לאוזניים הנכונות.

ורק כשנקשיב לכוונה האמיתית שמאחורי המילים - נצליח לראות את נשמתו של האדם שמולנו. לראות אותו במערומיו. לעומקו. בדיוק כמו שהיינו רוצים שיראו אותנו.

פוסטים נבחרים