מקום לטעויות / נעם חורב

בשנה הראשונה היינו רבים מלא.

ככה זה. התחלה של קשר חדש. המערכת עוד לא מכוילת. הרבה מטענים מהעבר. הרבה בחינת גבולות. חוסר תהומי בתיאום ציפיות.

הוא הגיע חסר ניסיון לגמרי. אני הגעתי עם עודף ניסיון.

הוא דף חלק. אני טיוטה מקושקשת.

הוא תמים ומאמין כמו ילד. אני חשדן וציני כמו ציפור זקנה.

ולוקח זמן. לוקח זמן עד שמייצרים הרמוניה במערכת יחסים. עד שמגיעים למצב של איזון. עד שכל אחד מהצדדים מוצא את המקום שלו, ואז גם עד שמוצאים את המקום של הביחד.

אז רבנו. מלא. על דברים קטנים. ועל דברים גדולים. ועל דברים שרק אלוהים יודע איך אפשר לריב עליהם.

אפילו האופן שבו היינו רבים היה שונה. אני הייתי רב עם ידיים מתנופפות, וגרון פתוח, ואנרגיה כזאת של עד הסוף - מכלה ושורפת ולא משאירה מקום לשום דבר אחר. הוא היה רב פנימה. קטן. ומבהיל באדישותו. מלא בשקט ובאיפוק.

אז יום אחד רבנו. שוב. ואז הוא התיישב על הספה ושתק. ראיתי שהגלגלים שלו עובדים. אז שתקתי גם אני. אחרי שעה של שתיקה, שארכה בדיוק חמש דקות, הוא כחכח בגרונו בחשיבות ואמר: ״אני צריך שתשאיר לי מקום לטעויות.״

הסתכלתי עליו ופלטתי: ״מה?״ ״מקום לטעויות. אני צריך. שתשאיר לי. וגם לעצמך. כמו שאתה מכניס מישהו חדש לעבודה, ואתה עושה לו חפיפה. אתה לוקח הרי בחשבון שהוא יעשה קצת טעויות בהתחלה, נכון? אז ככה אני צריך שתיתן לי, סליחה, שתיתן לנו – מקום לטעויות.״

לא יודע מה היה במשפט הזה, אבל כנראה שהוא היה כל כך מדויק, שברגע אחד הבנתי את התורה כולה.

מקום לטעויות - היכולת להבין, ולקבל, ולהכיל את זה שבן הזוג שלך יעשה טעויות. שהוא לא מושלם. שהוא יפשל. יפקשש. אין מנוס. זו אקסיומה. ואי אפשר, פשוט אי אפשר, שכל טעות תהיה סוף העולם.

הרי גם אני עושה ים טעויות. מה זה ים... אוקיינוס. והייתי רוצה שבן הזוג שלי יידע, בין היתר, גם להיות סלחן אליי. ורך. שלא ירקוד על הדם של כל טעות. שלא ינפח אותה. שלא יעניש אותי עליה. שלא יהפוך אותה לכלי נשק וישתמש בה נגדי. זה לא אומר שצריך להתעלם. צריך פשוט להכיל אותה. לדבר עליה. גם לכעוס מותר. אבל לשים אותה בפרופורציות. ובסוף, לנשום עמוק, ללמוד ממנה ולגדול.

מאז, אני והוא ממשיכים לעשות טעויות. לאט לאט פחות ופחות. גם רבים פחות. אבל לפעמים, כשאחד מאיתנו מפשל, מהדהד מולנו הביטוי הזה: ״מקום לטעויות״. וכמו חייט מנוסה, הוא מלביש את הטעות במידתה המדויקת.

ואז הרוחות נרגעות. ואז אפשר לדבר. ואז קל יותר להבחין, שבמקום הזה שהשארנו לטעויות, צומחים עכשיו דברים נפלאים.

פוסטים נבחרים