מרגיש בבית / נעם חורב

אנחנו נודדים בלי הפסקה.

ממדינה למדינה.

מעיר לעיר.

מחדר לחדר.

והכל משתנה כל כך מהר.

הנופים הירוקים הופכים למדבריים.

ושוב ירוקים.

ושוב צהובים.

הקפה משתנה ממקום למקום.

ודרגת הקושי של המזרן במלון.

והסיסמה לווי-פיי.

ומזג האוויר.

ומנח היד שלי על היד שלך בנסיעות, גם הוא משתנה.

וחישובי השעות של כאן מול הארץ.

ולפעמים אני קם בלי לדעת איפה אני בכלל.

ואני מציץ אליך מתחת לשמיכה

ושואל אותך עם ג׳יפה בעיניים:

״ממי, איפה אנחנו?״

ואתה שולח לי יד טריה של בוקר ועונה:

״אנחנו במקום טוב ממי.״

ורשימת הסרטים שהמטוס מציע משתנה.

ורשימת הסרטים שאני אוכל על עצמי משתנה.

ואפילו הסטאר-באקס, כאילו דומה –

אבל תמיד תמיד משתנה.

ומצב הרוח שלנו משתנה.

פעם שמחים.

פעם עצובים.

פעם גם וגם.

ובשישי בצהריים אתה זורק לי:

״מה השעה עכשיו בארץ?

צריך להתקשר להורים שלך להגיד להם שבת שלום.״

וזה צובט לי את הלב.

ואין שום דבר קבוע במסע הזה שלנו.

לא הריח של הכביסה מהבגדים.

לא הצד של החמים והקרים בברז.

לא פקידת הקבלה הנחמדה בלובי.

לא הלחץ שאני מפעיל על המזוודה כדי לסגור אותה

בכל פעם שעוברים למקום חדש.

רק אנחנו.

רק אנחנו קבועים במסע הזה.

אני ואתה.

ולא משנה כמה מהר הכל משתנה כאן.

ולא משנה כמה אני מתבלבל.

ולא משנה שאין קירות קבועים.

או תקרה קבועה.

או שלט ממוסמר עם שמות על הדלת.

אני מרגיש בבית.

איתך, אני תמיד מרגיש בבית.

פוסטים נבחרים