נחיתות והמראות / נעם חורב

״מאמי, אני לא מרגיש טוב.״

לחשתי לך בטלפון.

״מה יש לך? הראש? הבטן? אולי אכלת משהו לא טוב?״

ענית לי בדאגה.

״לא... לא משהו כזה...״ גימגמתי, ואתה ישר הבנת.

היתה תקופה כזאת, שהייתי סובל מכאבים.

לא יודע איך להגדיר את זה –

כאבי לב. כאבי נשמה. התקפי חרדה.

היינו יחד בערך שנה, וכבר היית מתורגל.

״תשכב על הספה. תנשום. הכול בסדר. אני איתך.״

ענית לי בטון סמכותי אבל רך.

כזה שאפשר להישען עליו וגם להתנחם בו.

״אתה זוכר שאני טס היום לפגישות בניו-יורק?״

״כן.״ עניתי ורציתי למות.

כל כך קיוויתי שתישן איתי בלילה.

שתגיד לי שזה הכול בראש החולה שלי.

״אני חוזר מהעבודה בשבע, ובשמונה המונית כבר אוספת אותי, בסדר?״ שאלתָ בעדינות, ואני הינהנתי.

שבע בערב.

אתה נכנס הביתה ומוצא אותי מקופל על הספה.

לא רציתי שתתבאס לטוס כשאני ככה, אז נהייתי תזזיתי ומוזר –

״אתה שומע? הורדתי לך את המזוודה. הדרכון על השידה. הטענתי לך את האייפד...״

ואתה... אתה רק עמדת באמצע הסלון, מסתכל עליי בעיניים פעורות, בזמן שאני נלחם בשדים שלי, נושך שפתיים, מנסה לא להישבר מולך, מקפל בידיים רועדות את הז׳קט שלך.

פתאום הסתכלת בטלפון ואמרת בחיוך מופתע:

״מאמי, אתה לא מאמין מה קרה...״

הרמתי אליך עיניים.

״אני לא טס בסוף! החבר'ה מניו-יורק ביקשו לדחות ברגע האחרון..."

לא האמנתי למשמע אוזניי.

הלב שלי טס על 120.

חיבקתי אותך בהקלה ולא הפסקתי להודות לאלוהֵי ההמראות והנחיתות (האוויריות והרגשיות).

באותו לילה הצלחת לרפא אותי.

נרדמתי עם הראש על הכתף שלך, ונרגעתי.

אני קופץ שלושה חודשים קדימה.

אירוע חֶברָה בעבודה שלך.

״חכה, אני אביא לנו משהו לשתות,״ השארת אותי עם כל אנשי החליפות.

פתאום קריאה: ״אתה נֹעמק׳ה המפורסם?! נעים מאוד, אני הבוס של חיים.״

פצחנו בסמול-טוק מַשמים, וכשנהייתה דממה מביכה, זרקתי את הדבר הראשון שעלה לי לראש:

״אז... חיימקה סיפר לי שאתם טסים לניו-יורק בשבוע הבא.״

״כן. נקווה שהפעם החבר שלך לא יבריז לנו...״ הוא קרץ לי.

״למה שיבריז לכם?״ שאלתי בתמיהה.

״כמו בפעם הקודמת... הוא הבריז ברגע האחרון, המניוק הזה. אמר שיש לו איזה משבר משפחתי.״

בּוּם.

לא משנה כמה אנסה, אהובי -

לעולם לא אצליח לתאר לך מה הרגשתי באותו רגע.

רק ידעתי, ידעתי שמצאתי את האיש שלי.

ונשבעתי לעצמי שכשאתה תצטרך אותי, לא משנה מתי או איפה או למה – אני אהיה שם בשבילך, בלי הרבה רעש וצלצולים, בלי שאלות או תנאים -

אתן לך את הנשמה שלי,

אגיש לך את הכתף שלי,

אדחה את הטיסה שלי,

ואגרום לך להרגיש שאתה הכי חשוב בעולם,

בדיוק כמו שאתה גרמת לי להרגיש.

(מתוך 'שמש בצנצנת')