סיפור אחר על עצמי / נעם חורב

״י׳הומו, לאן אתה חושב שאתה הולך?״

זה מה שזרק לי איזה ילד מהשכבה מול כולם, כשעברתי במסדרון בית-ספר. לכאורה, לא ביג דיל. מי מאיתנו לא ספג איזה עלבון עסיסי בילדות? אנחנו כבר יודעים שילדים יכולים להיות אכזריים יותר מדיאטת כרוב.

העניין הוא, שהאירוע הלכאורה פעוט הזה, הפך במרוצת השנים להיות אירוע מכונן בחיי. כי מסתבר, שברגע המדויק בו המשפט הזה נפלט לחלל האוויר, והדי הצחוק של הילדים האחרים במסדרון החלו להתפזר ולהינעץ בבשרי – נולדה בתוכי החלטה. החלטה שאומרת: אני אהיה יותר טוב מהם. אני אהיה מצליח יותר. עשיר יותר. מפורסם יותר. אני אחזור לפה, למגרש הביתי והמדמם שלי, כמנצח. כן, באותו הרגע התגבשה אצלי תורת ה״אני אראה להם מה זה!״. תורה שבהמשך אשתעבד אליה, ואנווט את ספינת חיי בתיאום מוחלט לעקרונותיה.

וככה, בכל פעם שניצב למולי פרויקט גדול או אתגר או משבר – הייתי עוצם את עיניי, חוזר לרגע ההוא, ומתמלא בדרייב. הייתי משחזר את חוטי הרוק הדקים שנמתחו מפיו של המניאק הקטן שצעק לי. את המבט המגחך שהיה לו בעיניים. את הפלקט עם התמונה של הרצל והמרפסת שהיה תלוי במסדרון. הייתי מנשים את העלבון ומלטף את הילד הפגוע ההוא, שנשאר בי, כדי שחס וחלילה לא יתנתק ויברח ממני. אתם מבינים, הייתי צריך אותו כבול אליי כי הרווחתי ממנו משהו.

וככה, לאט לאט, הצלחתי להפוך את האירוע המצלק ההוא… מטראומה למנוע. יש שיקראו לזה גאונות. יש שיקראו לזה מזוכיזם טהור. ותשמעו, אני חייב לילד הפגוע ההוא הרבה - הוא גרם לי לא לוותר. להילחם. ללכת עד הסוף. לעשות הכל רק כדי להוכיח את מה שנשבעתי לעצמי אז – ״אני אראה להם מה זה!״ עלבון זה דלק מעולה, ושלא יספרו לכם אחרת.

כולנו הרי סוחבים בתוכנו איזה ילד כזה. פעם מישהו צעק לחבר שלי, הדרוזי, על מגרש הכדורגל: ״י׳ערבי מסריח!״ חבר אחר שלי נזרק מהבית בגיל 16 כי יצא מהארון. עוד חבר היה ילד שמן וחטף בלי סוף. שלושת החברים שלי האלה, הפכו כולם לאנשים סופר מצליחים ולוחמניים, כי תורת ה״אני אראה להם מה זה!״ נבטה וטופחה גם בתוכם.

אבל בזמן האחרון קורה לי משהו מוזר... התעייפתי. ממש ככה. התעייפתי מלהוכיח. התעייפתי מהמרדף המיותר הזה של להיות הכי טוב. התעייפתי מלחיות את החיים שלי בשביל אחרים. חאלאס. לא רוצה יותר. שבעתי. ותשמעו, קשה לשחרר את הילד ההוא. וואלה, הוא עקשן. אבל אני יותר עקשן, ואני בוחר... בוחר לוותר על העלבון ולמצוא לי דלק אחר - אהבה. תשוקה. הרפתקאות.

אני בוחר לספר לעצמי סיפור אחר על עצמי. סיפור בריא ושפוי יותר. נכון, זה קשוח. זה לצאת מאיזור הנוחות. זה מאבק יומיומי. אבל איך אמר הבחור מהפלקט? אם תרצו, אין זו אגדה.

פוסטים נבחרים