סיפור שאף פעם לא סיפרתי / נעם חורב

לפני 4 שנים התקשר אליי אחד הזמרים הגדולים במדינה. ״שומע? יש לי לחן מטורף, אני רוצה שתכתוב מילים.״ הוא הדליק אותי. ״יאללה, שלח!״ דקה אחר כך חיכה לי במייל לחן יחף שחיכה לטקסט. אלוהים יודע למה הזמר הזה בחר דווקא בי למלאכת הכתיבה, כי היה ברור שהלחן הזה דורש טקסט קליל. ואני, איך לומר בקלילות... לא ממש כותב טקסטים קלילים.

בחוץ התחוללה מהפיכה של שמחה. הפופ השתלט על הרדיו ועל הפלייליסט. הטקסטים הכבדים או הסיפוריים פינו את מקומם לטקסטים כיפיים עם קריצה. טקסטים מבריקים לז׳אנר, אבל רחוקים מהשפה או מהסגנון שלי. ״אם אתה לא יכול לנצח אותם, תצטרף אליהם!״ שיננתי לעצמי, הפשלתי שרוולים וניגשתי למשימה. כתבתי טקסט עם מלא שפיצים ופאנצ׳ים ומילים מוזרות וזכירות. שלחתי לזמר והוא חזר אליי: ״טיל. טיל בליסטי. פצצה אווירודינאמית.״ הוא המשיך לשלוף מטאפורות ממחסני הנשק שלו. ״זה הולך לשרוף את המדינה, כן?״ הוא התלהב.

עבר חודש. אני חוזר מההורים בלילה. הכביש ריק. פתאום הודעה מהזמר: ״הקלטתי. תקשיב. לאוזניך בלבד.״ אני לוחץ פליי. השיר מתחיל להתנגן. הטקסט יושב פיקס. ההפקה מטורפת. להיט פסיכי. הרמקולים באוטו רועדים. ורק הבטן שלי לא רגועה. אני מקשיב בלופים כל הנסיעה, ועם כל האזנה, בא לי עוד יותר למות.

זה לא אני. זה לא הטקסט שלי. לא השפה שלי. לא הצבע שלי. זה לא הסיפור שבאתי לספר. זה סתם. פלסטיק. ניסיון פתטי לכתוב כמו מה שהולך היום. אלוהים, מה אני עושה עכשיו?

אחרי שבוע של כאבי בטן והתייעצויות עם חיימקה, אני מחליט להתקשר לזמר. נשבע לכם, בעליה לתורה שלי לא רעדתי ככה. אני מתנצל ומסביר לו. הוא מנסה לשכנע אותי (״נראה מזה תמלוגים ברמה של אדל!״) בסוף הוא משחרר - ״הכל טוב. בהצלחה.״

התקשרתי לחיימקה, סיפרתי לו הכל והוספתי: ״חשבתי על משהו.״ ״נו?״ חיימקה הסתקרן. ״במקום לנסות להיות משהו שאני לא, אני יכול פשוט לעשות את מה שאני רוצה באמת. להוציא ספר עם שירים וקטעים שכתבתי. הכי אולד-סקול. הפוך על הפוך. רחוק לגמרי מכל מה שקורה היום.״ חיימקה שתק, אבל יכולתי לשמוע אותו מחייך מהצד השני של הקו.

כל כך קל לבגוד בעצמך בעולם הזה. לדהור עם העדר כדי להרגיש שייך. כדי להיות חלק ממשהו. תאמינו לי, נפלתי בפח הזה אינספור פעמים. כל כך קשה לשמור על האמת שלך. להיות נאמן לעצמך. להשתיק את הרעשים מסביב, ולהקשיב לניואנסים הכי דקים של הקול הפנימי שלך.

אני חוגג מחר יומולדת, וזה מה שאני מאחל לעצמי: להיות צמוד לאמת שלי תמיד. לא להסתנוור או להתכופף. לפעמים זה יגבה ממני מחיר יקר. ולפעמים, כמו במקרה הזה, זה יוביל אותי למקומות נפלאים.

פוסטים נבחרים