עכשיו התור לגאווה / נעם חורב

הייתי מחכה שכולם יירדמו.

ואז הייתי פותח את הארון, שולף ז׳קט (אפילו בקיץ),

מתגנב לדלת, חומק בזהירות ונפלט לחסדי הרחוב.

עפולה באחת בלילה זה בית קברות.

אין כלב בחוץ.

הייתי מתהלך בדרכים צדדיות, מרחף על שבילי עפר נסתרים,

חוצה את השוּק הלילי של עפולה, ואז הייתי מגיע אליו...

הווידיאומט.

כן, פעם היה דבר כזה.

מין מכונה פרימיטיבית עם תצוגת סרטים לבחירתך.

הייתי ניגש לצד השמאלי של המכונה, שם חיכו הסרטים למבוגרים.

אני לא יודע מי החליט לשזור בין שלל סרטי ״הפין המגשש באפֵלה״ ו״משתרללות 2״ גם סרט אחד לבנים שאוהבים בנים.

הייתי מסתכל ימינה.

ושמאלה.

ואחורה.

לוקח נשימה עמוקה, וביד רועדת לוחץ בזריזות אגבית על הסרט.

המכונה היתה פולטת אותו חרש, כאילו גם היא שותפה לסוד שלי,

ולוחשת: ״אל תדאג. זה רק בינינו.״

הייתי מחביא אותו בבטן הז׳קט, ואז עושה את כל הדרך חזרה הביתה,

בראש מושפל ובצעדים מהירים.

בבית הייתי צופה.

אחרי שהייתי גומר, הייתי נכנס להתקלח.

לא כי הייתי צריך.

כי הרגשתי מלוכלך.

כי רציתי לקרצף מעליי את החטא.

להסיר את הטומאה.

הייתי משפשף את כל הגוף עד זוב דם.

עד כדי כך חשבתי שאני מטונף.

הדמעות שלי היו נמהלות בזרם המים -

נשטפות לפִיית-הניקוז הפעורה, ויורדות לביוב -

יחד עם הסיכוי שלי לנהל אי-פעם חיים נורמליים או מאושרים.

ואז החלק הקשה מכולם – הדרך חזרה לווידיאומט.

אותו היצר שטען אותי באדרנלין ושלח אותי לרחוב באמצע הלילה,

כבר בא על סיפוקו. עכשיו נשארו רק האשמה והשנאה העצמית.

ושוב – דרכים צדדיות. שבילי עפר. השוק הישנוני של עפולה.

ואני, מתהלך ביניהם, עם עיניים במדרכה ופנים מוכתמות מדמעות.

״רק שלא אתקל במישהו שאני מכיר,״ הייתי מתפלל לאלוהים.

אותו אלוהים שכל כך שונא אותי.

הייתי מחזיר את הסרט למכונה,

והיא היתה בולעת אותו וחותמת את פיה כאילו לא היו הדברים מעולם.

אחר כך הייתי מגיע הביתה, נכנס למיטה ובוכה את עצמי לשינה.

ככה היה נגמר מִצעד הבושה שלי.

עשרים שנה עברו מאז.

מחר בבוקר אקום לצד בן הזוג שלי, בבית החם שלי,

ואכנס למקלחת שלי, שלא נדרשת לשטוף מעליי שום סוד.

אשאיר את הז׳קט בארון ואלבש גופייה.

אצא מהדלת, ואצעד בדרכים הראשיות, הפתוחות, הגלויות.

״הלוואי שאפגוש מלא אנשים בדרך,״ אתפלל לאלוהים.

אותו אלוהים שכל כך אוהב אותי.

אני אביט בראי החיים המאושרים שבניתי לי.

חיים שאין בהם שמץ של בושה או של הסתרה או של שנאה עצמית.

אני אצעד במצעד הגאווה הזה,

כדי שאף ילד מעפולה או מבני ברק או מדימונה או מתל אביב לא יצטרך אי-פעם לקרצף את עצמו משנאה עד זוב דם.

אני אצעד שם, כי אני עם מצעדֵי בושה סיימתי.

עכשיו... עכשיו התור לגאווה.

(מתוך 'שמש בצנצנת')