עניין של טעם / נעם חורב

כשעברתי מעפולה לת״א, נכנסתי לעולם של אפליקציות הדייטינג. החוקים הלא כתובים של הג׳ונגל הפראי הזה לא היו ברורים לי, והאריות הוותיקים והרעבים שהסתובבו שם חופשי - זיהו בשר טרי ולא היססו להתנפל.

ואז הוא הגיע. לא זוכר בדיוק מי פנה למי, ואיך התחלנו ברומן הווירטואלי המסעיר ההוא, אבל איכשהו נולד לו ניצוץ. לאט-לאט הקשר הלך והעמיק. מצאתי את עצמי שולח יד לטלפון וכותב לו ״בוקר טוב״ עוד לפני שפקחתי עיניים, ומגמגם לו באצבעות עייפות ״לילה טוב״ שנייה לפני שסגרתי את הבסטה והתחלתי לחלום (גם לשם הוא הצליח להתגנב).

היינו חדשים בכל העניין אז החלטנו שלא שולחים תמונות (ענייני ארון). במשך ימים (ולילות) שלמים ניהלנו שיחות מקלדת. שיחות על החיים. ועל משפחה. ועל אהבה. ועל מוזיקה. ועל כמה ילדים נרצה. ועל הבית שנעבור לגור בו במושב. ועל איך אמא שלו בטוח תאהב אותי. ועל כמה ברי-מזל אנחנו שמצאנו זה את זה בתוך כל הביוב האנושי הזה באפליקציה.

כיאה לשני ילדים בני עשרים-ומשהו שעוד לא ממש ראו או התאהבו או נפגעו, חשבנו שזהו. מצאנו את מה שחיפשנו.

אחרי חודשיים של התכתבות אובססיבית עד רמת ה-״מה אתה אוכל?״ ו-״באיזה צבע הגרביים שלך?״ – הוא פתאום תפס אומץ ושלח הודעה: ״אז מה... ניפגש?״ הידיים שלי רעדו בהססנות כשסימסתי לו ״כן!!״ בטוח והחלטי.

אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. קבענו ליום חמישי בערב. החלטנו שאקפוץ אליו, נשתה איזה דרינק, ואז נצא להסתובב בת״א. התגלחתי, התבשמתי, דאגתי שכל שערה תהיה במקום (מן שפם-מפשעות-שחי של הגברים). לבשתי את החולצה שמבליטה לי את העיניים (ואת שרירי החזה). לקחתי נשימה עמוקה. עמדתי מול המראה, חייכתי, אמרתי לעצמי – ״יאללה, לך תכבוש אותו!״ ויצאתי מהבית.

בדרך, הלב שלי התחיל לדפוק חזק. מיליון שאלות התנפלו עליי מכל כיוון – מה אם הוא יצור? מה אם יש לו ריח נורא מהפה? מה אם הוא רוצח סדרתי? מה אם הוא לא אוהב את בריטני?

הגעתי לדירה שלו בבן-יהודה, וסימסתי לו – ״אני פה.״ ״תעלה, תעלה.״ הוא ענה תוך שנייה. התחלתי לעלות במדרגות. ״בבקשה בבקשה אלוהים, רק תעשה שהוא יהיה נורמלי!"

אני ניצב מול הדלת. הלב שלי על מאתיים. אני לוקח נשימה אחרונה ודופק. הוא פותח את הדלת... יששש!!! חתיך. גבוה. עיניים ירוקות. אני מת! אני מחייך אליו, והוא... הוא סורק אותי מלמטה למעלה, מסתכל לי טוב-טוב בעיניים, מכווץ את הגבות, ואז זורק לי: ״מצטער, אתה לא הטעם שלי.״ וטורק את הדלת.

עברו 15 שנה מאז, ואני עדיין שומע את הד טריקת הדלת הזאת שלו. אני עדיין מרגיש את ההדף. אני עדיין משנן את שטיח הכניסה שלו, עם הכיתוב ״וולקאם״, שנלכד בעיניי כשהשפלתי את מבטי לרצפה. אני עדיין זוכר את האור שנכבה בחדר המדרגות שנייה וחצי אחרי. אני עדיין עומד שם לבד בחושך.

מה זה עושה לבנאדם, לעבור חוויה כזאת בשלב כל כך מוקדם? סוגר אותו. מכנס אותו. גורם לו להאמין שהוא באמת לא שווה. לא הטעם של אף אחד. גורם לו לאבד אמון בבני אדם. באהבה. במערכות יחסים. ממוטט לו את הדימוי העצמי. ואז גורר אותו לשנים של פחד. של הנמכת ציפיות. של הימנעות.

מעבר לעובדה שהבחור הוא חרא גדול (יש דרך לעשות את הדברים) – לקח לי שנים להפנים את המשפט הזה – ״אתה לא הטעם שלי.״ משפט כל כך פשוט ומדויק. אני לא הטעם שלו. זה לא אומר שאני לא הטעם של אף אחד. זה לא אומר שאני לא שווה או לא ראוי. זה לא אומר עליי שום דבר. זה רק אומר שאני לא הטעם שלו. זהו. בלי השלכות מיותרות. בלי משמעויות נסתרות. איזה משחרר זה להבין את זה, ככה, כמו שזה. כמה שנים של סבל, כאבי לב והלקאה עצמית הייתי יכול למנוע מעצמי.

ולבחור ההוא מבן-יהודה, אם אתה קורא את זה – אני סולח לך. אני מקווה שמצאת מישהו בטעם שלך ושהחלפת את השטיח בכניסה כי הוא היה מכוער רצח. אבל זה רק הטעם שלי...

פוסטים נבחרים