top of page

עניין של טעם / נעם חורב

כשעברתי מעפולה לתל אביב, נכנסתי לעולם של אפליקציות הדייטינג.


החוקים הלא כתובים של הג׳ונגל הפראי הזה לא היו ברורים לי, והאריות הוותיקים והרעבים שהסתובבו שם חופשי זיהו בשר טרי ולא היססו להתנפל.


ואז הוא הגיע. לא זוכר בדיוק מי פנה למי, ואיך התחלנו ברומן הווירטואלי המסעיר ההוא, אבל איכשהו נולד לו ניצוץ.


לאט-לאט הקשר העמיק. מצאתי את עצמי שולח יד לטלפון וכותב לו ״בוקר טוב״ עוד לפני שפקחתי עיניים, ומגמגם לו באצבעות עייפות ״לילה טוב״ שנייה לפני שסגרתי את הבסטה והתחלתי לחלום (גם לשם הוא הצליח להתגנב).


היינו חדשים בעניין, אז החלטנו שלא שולחים תמונות (ענייני ארון). במשך ימים (ולילות) שלמים ניהלנו שיחות מקלדת. שיחות על החיים. ועל משפחה. ועל אהבה. ועל מוזיקה. ועל כמה ילדים נרצה. ועל הבית שנעבור לגור בו במושב. ועל איך אמא שלו בטוח תאהב אותי. ועל כמה מזל יש לנו שמצאנו זה את זה בתוך כל הביוב האנושי הזה באפליקציה.


כיאה לשני ילדים בני עשרים-ומשהו שעוד לא ממש התאהבו או נפגעו, חשבנו שזהו. מצאנו את מה שחיפשנו.


אחרי חודשיים של התכתבות אובססיבית עד רמת ה-״מה אתה אוכל?״ ו-״באיזה צבע הגרביים שלך?״ – הוא פתאום תפס אומץ וכתב: ״אז מה... ניפגש?״


הידיים שלי רעדו בהססנות כשסימסתי לו ״כן!!!״ בטוח והחלטי.


אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. קבענו ליום חמישי בערב. החלטנו שאקפוץ אליו, נעשה איזה דרינק, ואז נצא להסתובב בעיר. התגלחתי, התבשמתי, דאגתי שכל שערה תהיה במקום (מין שחי-מפשעות-שפם של הגברים). לבשתי את החולצה שמבליטה לי את העיניים (ואת שרירי החזה). לקחתי נשימה עמוקה. עמדתי מול המַראָה, חייכתי, אמרתי לעצמי – ״יאללה, לך תכבוש אותו!״ ויצאתי מהבית.


בדרך, הלב שלי התחיל לדפוק חזק. מיליון שאלות התנפלו עליי מכל כיוון – מה אם הוא יצוּר? מה אם יש לו ריח נורא מהפה? מה אם הוא רוצח סדרתי? מה אם הוא לא אוהב את בריטני?


הגעתי לדירה שלו בבן-יהודה וסימסתי לו – ״אני פה.״ ״תעלה, תעלה.״ הוא ענה תוך שנייה. התחלתי לעלות במדרגות. ״בבקשה-בבקשה אלוהים, רק תעשה שהוא יהיה נורמלי!"


אני ניצב מול הדלת. הלב שלי על מאתיים. אני לוקח נשימה אחרונה ודופק. הוא פותח את הדלת... יששש!!! חתיך. גבוה. עיניים ירוקות. אני מת! אני מחייך אליו, והוא... הוא סורק אותי מלמטה למעלה, מסתכל לי טוב-טוב בעיניים, מכווץ את הגבות, ואז זורק לי: ״מצטער, אתה לא הטעם שלי.״ וטורק את הדלת.


עברו חמש-עשרה שנה מאז, ואני עדיין שומע את הֵד טריקת הדלת שלו. עדיין מרגיש את ההדף. עדיין משנן את שטיח הכניסה שלו, עם הכיתוב ״WELCOME״, שלכד את עיניי כשהשפלתי מבט לרצפה. עדיין זוכר את האור שכּבה בחדר המדרגות שנייה וחצי אחרי. אני עדיין עומד שם לבד בחושך.


מה זה עושה לבנאדם, לעבור חוויה כזאת בשלב כל כך מוקדם? סוגר אותו. מכנֵס אותו. גורם לו להאמין שהוא באמת לא שווה. לא הטעם של אף אחד. גורם לו לאבד אמון בבני אדם. באהבה. במערכות יחסים. ממוטט לו את הדימוי העצמי, ואז גורר אותו לשנים של פחד. של הנמכת ציפיות. של הימנעות.


מעבר לעובדה שהבחור הוא חרא גדול (יש דרך לעשות את הדברים) – לקח לי שנים להפנים את המשפט הזה – ״אתה לא הטעם שלי.״ משפט כל כך פשוט ומדויק. אני לא הטעם שלו. זה לא אומר שאני לא הטעם של אף אחד. זה לא אומר שאני לא שווה או לא ראוי. זה לא אומר עליי שום דבר. זה רק אומר שאני לא הטעם שלו. זהו. בלי השלכות מיותרות. בלי משמעויות נסתרות. כמה משחרר זה להבין את זה, ככה, כמו שזה. כמה שנים של סבל, כאבי לב והלקאה עצמית יכולתי לחסוך לעצמי.


ולבחור ההוא מבן-יהודה, אם אתה קורא את זה – אני סולח לך. אני מקווה שמצאת מישהו בטעם שלך, ושהחלפת את השטיח בכניסה כי הוא היה מכוער רצח. אבל זה רק הטעם שלי...


(מתוך 'שמש בצנצנת')

Comentarios


פוסטים נבחרים
bottom of page