רובוט / נעם חורב

כל יום קורה משהו

גדול ונורא

כל יום אני מוצא את עצמי

על סף שבירה

כל יום אני מבין יותר ויותר

שאין לי ברירה –

רק להתנתק בהדרגה

להדחיק את הדאגה

כמו רובוט משוגע

עד שיגמר,

עד שיירגע

לעשות מיוט

על רעשי הרקע

להוציא את עצמי מהשקע

לא להישאב

לסופה המשתוללת

לנעול את הכאב,

כאילו הוא דלת

כי כל מפגש עם המציאות

עולה לי ביוקר

עוד לא הספקתי להתאושש

מהשמות של הבוקר

וככה,

לא בבום

לא בבת אחת

הגבול נמתח

כל פעם קצת

מישהו הצליח לרוקן את הנשמה שלי

לאט

עד שלמדתי לחיות עם זה,

כמעט.