טחינה

January 22, 2018

 

"נמאס לי!"

צרחתי עליך מהמטבח.

"מה קרה??" קפצת בבהלה מהספה בסלון.

"שוב השארת את הצלחת שלך בכיור עם כל הטחינה, ולא טרחת אפילו לפתוח את הברז. עכשיו הכל התייבש וייקח לי שעה להוריד את זה!", שאגתי עליך.

החזרת לי פרצוף, ספק נעלב-ספק מתנצל, ואני הפניתי לך את הגב בהפגנתיות.

 

אז מסתבר שטחינה יורדת מצלחות די בקלות, אבל את הכתם של המריבה המטופשת הזאת היה קצת יותר קשה להסיר. במשך כמה ימים הסתובבנו כמו שני זרים.

אתה כועס על הצרחות המוגזמות שלי.

אני כועס על הטחינה שלך.

ושקט בדירה.

 

ואז נכנסת לניתוח.

לא משהו רציני, ממש בקטנה – כמה ימי אשפוז ואז התאוששות מלאת כאבים בבית.

ארזתי לך תיק רחצה קטן עם שמפו קטן, סבון קטן, בושם קטן ודאגה גדולה.

רציתי שגם שם יהיה לך את הריח שלך, ולא את ריח בית החולים שאני כל כך שונא.

 

הגענו.

מילאנו טפסים, מסרנו ציוד, חיכינו בתור.

מסתבר שכדי להיות בריא אתה צריך לשרוד את מחלת הביורקרטיה.

הלבישו אותך בכותנת עם פתח מאחור והשכיבו אותך על מיטה חיוורת.

החזקתי לך את היד וחייכתי – "הם עושים מיליון כאלה ביום, אין לך מה לדאוג" – לחשתי לך בדאגה.

ואז לקחו אותך ממני לשעתיים שהתמתחו כמו נצח.

אז דיברתי בטלפון, וחרשתי את היוטיוב, ועשיתי סיבוב בחוץ, ועברתי על מיילים, ופטפטתי עם הזקנה שישבה לידי, וניסיתי להעסיק את עצמי בכל דרך הגיונית ולא הגיונית, עד שקראו לי.

 

את הימים והלילות הבאים ביליתי בנסיעות הלוך-חזור אל בית החולים.

ואפילו שזה היה ניתוח פשוט,

ואפילו שהוא עבר בסדר,

ואפילו שידעתי שאין לי מה לדאוג –

לא הצלחתי להירגע.

הכתם של הטחינה הרג אותי.

 

אלוהים, על מה אני חוטף קריזה. 

כמה האצבע שלי קלה על ההדק. 

כמה מהר אני מתלקח ,טוען את הנשק ויורה על אוטומט.

עכשיו אתה שוכב מולי, מלופף צינורות מבהילים, חצי מורדם-חצי מתפתל מכאבים, והכל נראה כל כך קטן.

 

בלילה האחרון, ישבתי ליד מיטתך וליטפתי לך את היד בזמן שישנת.

"כשנחזור הביתה, אני אקנה לך עשרים קילו טחינה, ומצדי תשפוך אותה על כל הצלחות ועל השולחן ועל השטיח ושהכל יתייבש ובחיים לא יירד. לא אכפת לי".

 

אמא שלי תמיד אומרת "העיקר הבריאות!" ואני תמיד מהנהן באדישות.

כנראה שעד שמישהו מיקיריך לא מובל במיטת ברזלים חורקת, אתה לא באמת מבין שזה העיקר. שאין דבר יותר חשוב. שגם אם מדובר בניתוחונצ'יק קטנצ'יק - זה פחד אלוהים.

כמה שעות ומשאבים ואנרגיות אנחנו מבזבזים על הדברים הלא חשובים.

כמה מהר אנחנו נבהלים כשהחיים מחטיפים לנו סטירה כדי שנתעורר. 

וזה כל כך קל להגיד וכל כך קשה ליישם, אבל לא אכפת לי.

לא אכפת לי שאתה זורק את הנעליים בסלון, 

ולא אכפת לי שאתה עושה לי רעש בבוקר כשאתה קם, 

ולא אכפת לי ששכחת שנוסעים לבת-מצווה של בת דודה שלי בחמישי. הכל-הכל שטויות, ואני חייב לזכור את זה, לא רק עכשיו, כשקשה.

 

כשהתעוררת, הבטת בי ולחשת בקולך הדהוי: "תגיד, בזמן שישנתי מלמלת איזה משהו שקשור לטחינה או שחלמתי?"

חייכתי אליך ועניתי: "אין לי מושג על מה אתה מדבר ממי, אתה כנראה מסטול מהכדורים".

Please reload

פוסטים נבחרים

25/09/2016

Please reload

  • Facebook - White Circle
  • YouTube - White Circle
  • Instagram - White Circle