ביאליק

January 11, 2016

בכל פעם, לפני שנפתח מחזור חדש של סדנת הכתיבה שלי – אני נפגש עם הנרשמים בארבע עיניים לשיחה קצרה.
חשוב לי להכיר את האנשים באופן אישי, לשמוע עליהם קצת ולערוך מעין תיאום ציפיות. 
לפני כשבוע הגיעה אליי נילי (שם בדוי), בחורה מקסימה וביישנית בת 34. 
היא נכנסה לחדר עם תיק גדול ומבט מושפל, לחצה לי את היד ומלמלה: "אני לא מאמינה שאני פה".
התחלנו לקשקש. סיפרתי לה על הטיול שלי ללונדון. היא סיפרה לי על הבנות המקסימות שהיא מגדלת, ואיך אחת מהן מתעקשת בכל פורים, כבר 5 שנים, להתחפש למכשפה ירוקה.
שאלתי אותה אם היא כתבה באיזושהי מסגרת או הראתה פעם שירים שלה למישהו.
היא טיילה עם העיניים בחדר והנידה בראשה לשלילה.
"למה?" שאלתי אותה.
היא נאנחה בכבדות, ואז סיפרה לי סיפור מדהים.
כשהיא היתה בכיתה ח', המורה לספרות נתנה להם מטלה – לכתוב שיר שמתכתב עם איזו פואמה של ביאליק שהם למדו בשיעור.
אז היא כתבה.
כשהמורה שאלה מי רוצה להקריא את השיר – היא הצביעה, קמה, ובידיים רועדות - הקריאה אותו.
כשהיא סיימה, המורה ציחקקה ואמרה לה: "טוב נילי, ביאליק כבר לא ייצא ממך".
יותר מעשרים שנה עברו מאז אותו המקרה.
נילי הספיקה לטייל בכל העולם, לעשות שני תארים, להתחתן, להביא ילדים, להתנדב בעמותת "אחת מתשע", ואפילו לקחת קורס בקונדיטוריה – אבל להראות שיר שלה למישהו אחר? זה לא.
המשפט הזה של המורה, נכנס לה כל כך חזק מתחת לעור, שהיא לא הצליחה להיפטר ממנו. הוא הפך לחלק ממערכת הדם שלה, ומאז היא לא העזה להראות את השירים שהיא כותבת לאף אחד. "אפילו לא לבעלי".
היא סיפרה לי שבכל פעם שהיא שוקלת להוציא איזה שיר מהמגירה ולהראות אותו למישהו, המילים הסכיניות של המורה שלה מכיתה ח' מהדהדות את דרכן חזרה, ומשתקות אותה.
"אמנם נרשמתי לסדנה, אבל אין סיכוי שאני מקריאה שירים שלי לפני כולם". 
"בסדר גמור". אמרתי וחייכתי ברוגע. "תגידי, מה יש לך בתיק הגדול?" 
"שירים", היא ענתה.
"אני אשמח לראות. אם זה בסדר." השבתי לה בזהירות.
היא חייכה במבוכה. זזה בכסא בחוסר נוחות. שלחה יד לתיק, ואז החזירה אותה בחזרה. ושוב לתיק, ושוב בחזרה.
בסוף, בתנועה אחת החלטית, היא משכה את התיק אליה והתחילה לפזר את תכולתו.
אלוהים ישמור.
יומנים, מחברות, דפים מצהיבים, פנקסים מתפוררים, פתקים מקומטים - ובתוכם - מאות, אם לא אלפי שירים, טקסטים, שברי שורות וקרעי ומחשבות.
כל החיים שלה הונחו לפניי.
שנים של הסתרה, של כתיבה בארון, של בושה. שירים מפוחדים שנבלעו בצל של עצמם. התחלתי לקרוא.
שירים יפים. רגישים. חכמים. 
"זה טוב נילי. אני אוהב את זה!" – הצבעתי על שיר ספציפי.
"באמת??" היא השיבה לי בעיניים נוצצות. "אז אולי תאהב גם את זה...כתבתי אותם באותו לילה..." היא הגישה לי שיר נוסף מגבעת המילים שנערמה על השולחן.
"ואולי גם את זה... וזה... אה, וזה...!!" 
כמעט שעה וחצי ישבנו וקראנו את השירים שלה, שעד היום חיו רק במחילות חשוכות, רחוק מעיניו השופטות והאכזריות של האדם. פעם ראשונה שהם הרימו את ראשם, וראו אור יום.
זה גרם לי לחשוב... כמה כוח יש למילים שלנו. זה מפחיד.
כמה פעמים אנחנו זורקים למישהו משפט "לא מזיק", משליכים אותו לחלל האוויר ושוכחים ממנו אחרי דקה. מה שאנחנו לא יודעים, זה שלפעמים הבנאדם שמולנו נשאר עם המשפט הזה חיים שלמים, והוא משתק אותו, מקרקע אותו, עוקר לו את החלומות.
זה מדהים כמה אנחנו שבירים. נפיצים. לפעמים מספיקות כמה מילים כדי לסדוק אותנו. לצלק אותנו לכל החיים. אנחנו צריכים להיות כל כך רגישים. כל כך זהירים. כל אחד מאיתנו סוחב איזה משפט שמישהו פעם זרק לו – בבית הספר, בעבודה, בבית. המשפטים האלה הם המקלות בגלגלים שלנו, ואנחנו חייבים לזכור איך הם גרמו לנו להרגיש בפעם הבאה שאנחנו עומדים מול אדם אחר. 
סיימנו לקרוא את השירים, אני ונילי, ונפרדנו בחיבוק.
כשהיא היתה כבר בדלת, שניה לפני שנעלמה עם התיק הגדול שלה, צעקתי לה: "היי, נילי!!" היא הסתובבה אליי בעיניים שואלות.
"שתדעי לך שביאליק מתהפך בקברו עכשיו. קמה לו מתחרה רצינית!!"

Please reload

פוסטים נבחרים

25/09/2016

Please reload

  • Facebook - White Circle
  • YouTube - White Circle
  • Instagram - White Circle