דור השאלות? / נעם חורב
לפני שבוע היתה לי שיחת-נפש עם אמא שלי.
שיתפתי אותה בכל מיני תהיות שיש לי לגבי קריירה, זוגיות, משפחה והחיים בכלל.
כשסיימתי, היא שתקה לרגע, ואז אמרה: "וואו, אתה שואל המון שאלות".
"כן, הא?" עניתי לה. "את לא שאלת את עצמך את השאלות האלה בגילי?"
היא חשבה ואז ענתה: "הדור שלי שאל פחות מדי שאלות. הדור שלך שואל יותר מדי".
אחרי שקבענו שעושים חג ביחד וניתקנו, התחלתי לחשוב.
ההגדה דיברה על ארבעה בנים, אחד מהם היה זה שלא יודע לשאול. אין ספק שהבחורצ'יק לא השתייך לדור שלי.
פתאום קלטתי שאני, וכל החברים סביבי, עסוקים בחיפוש אינסופי.
אנחנו בודקים את הגבולות, בוחנים כל צעד בזכוכית מגדלת, שוטחים את כל האלטרנטיבות ונוהגים להציב סימן שאלה ענק בסוף כל משפט.
לפעמים זה מרגיש שאנחנו עסוקים יותר בלשאול ופחות בלחיות.
אנחנו מבזבזים כל כך הרבה זמן בתהיות של –
האם אני מאושר?
מה הייעוד שלי?
האם יש דבר כזה אהבת-נצח?
איפה אני ביחס לאחרים?
האם אני חי את החיים שאני רוצה לחיות?
הפכנו להיות כירורגים שמשכיבים כל סיטואציה או החלטה על שולחן הניתוחים. חופרים מכל כיוון, מחפשים משמעות.
פתאום הבנתי שמנת-היתר של השאלות הקיומיות האלה - כל כך מקשה עלינו למצוא שקט או להתחייב למקום אחד קבוע. לעבודה קבועה. לאהבה קבועה.
השאלות הגדולות תפורות לעקבינו כמו צל ולא נותנות מנוח.
הרי בכל פעם שאנחנו בוחרים בדרך מסוימת, יש דרך אחרת שהפסדנו.
ואנחנו רוצים לטעום מכל העולמות, לא לפספס דבר, לא לחתום על חוזים, להתנער מהגדרות.
אולי הדור שלנו פשוט מסרב להתבגר, חשבתי לעצמי.
בסך הכל - אני בעד חשבונות נפש.
שאלות הן כלי מעולה שיכול להוביל להתפתחות וגדילה ועירנות,
אבל אני גם מאמין שמינון נכון הוא קריטי, אחרת נמשיך לדרוך במקום או שנהיה בודדים מאוד או שפשוט נשתגע.
אלוהים יודע שהקצבנו לעצמנו מספיק זמן לשאלות,
ועכשיו... עכשיו זה הזמן לחיות.