האקדמיה לחיים

June 27, 2016

 

אין לי תואר.

איכשהו זו לא היתה אפילו אופציה, פשוט דילגתי מעל החיים הסטודנטיאליים.

ושלא תבינו לא נכון, אני מאמין שידע זה כוח. אני סקרן. אני קורא. אני שואל שאלות. אבל איכשהו תמיד נדמה לי שאת השיעורים הכי חזקים, אנחנו לומדים דווקא באקדמיה לחיים.

 

כי אני אולי לא יכול לשלוף בקלילות את שמות ערי-הבירה של כל מדינות העולם. אבל טיילתי. הסתובבתי. ספגתי. הדרכון שלי עמוס בחותמות. התנדנדתי על ערסל מול החופים המהפנטים של מקסיקו. עשיתי אומגה של קילומטרים מעל יער מטורף בקוסטה-ריקה. רקדתי מסטול על החופים של תאילנד. אכלתי מסירים מטונפים בכפר נידח בוויאטנם. ראיתי מחזמר בברודווי. לקחתי לריאות את כל הריחות, הצבעים, השפות והאנשים המשונים שפגשתי בדרך.

 

ואני אולי לא אדע לנתח לכם את חבצלות המים של מונה או לקשקש אתכם על עידן הקוביזם, אבל כשהייתי ילד נעלתי את עצמי במשך לילות שלמים בחדר עם קאנוואסים וצבעי שמן. הייתי מתנפל על הבד כמו אחוז אמוק, מסניף את הטרפנטין, דוקר ומלטף עם המכחול. אמא שלי היתה קמה בבוקר, מוצאת אותי כמו אחרי מלחמה - עומד באמצע החדר עם עיניים פעורות ובגדים מטונפים מצבע, ומחייכת לעצמה חיוך קטן של "איזה ילד משוגע יש לי".

 

ואני אולי לא ממש יודע מה זה שלבקת חוגרת. או פסוריאזיס. או זאבת. אבל כשחבר מתקשר אליי חולה ומבקש שאבוא לטפל בו, אני יודע בדיוק מה לעשות. אני יודע לכסות אותו כמו שצריך. לשים לו מטלית רטובה על המצח. לבשל לו מרק עם מלא ירקות. לקבוע לו תור זריז לרופא. להריץ איתו דאחקות כדי שיחייך קצת. לדאוג שנוח לו. שנעים לו. ולתת לו ים תשומת לב כי בתכלס - זאת התרופה הכי טובה.

 

ואני לא אדקלם את ההוכחות של דקארט לקיום האל, אבל קיבינימט, אני הרגשתי אותו, בכל מיני רגעים בחיים שלי – מול הקיר בלילה בירושלים, מול המיטה של אבא שלי כשהוא עבר ניתוח, מול השמיים הפסיכודאליים באיזו נסיעה לילית למדבר, ובעיקר, מול עצמי, ברגעים היפים והמכוערים.

 

רוב הסיכויים שאני לא אדע לקשקש אתכם על הגישה הפרוידיאנית או על עקרונות הביהייבוריזם, אבל כשחברה שלי יושבת מולי בוכה ומספרת לי על משבר אמון עם החבר שלה – אני יודע לעשות אחד ועוד אחד. אני יודע שמאז שהמניאק הקודם פגע בה, היא לא יכולה לבטוח יותר באף אחד. אני יודע שכבר שנים היא לא מרגישה יפה. אני יודע שהיא מאשימה את עצמה. ואני יודע שכל מה שהיא צריכה לשמוע זה כמה היא טובה, כמה היא חכמה, כמה היא מוכשרת – כמו שכולנו צריכים לשמוע לפעמים.

 

 

ותשמעו, אני אולי לא אדע לצטט לכם מילה במילה את "אחכה לך כמו נעלייך" של אלתרמן, אבל מתישהו, בפקולטה לבדידות, גם אני למדתי איך לחכות כמו נעליים, ליד המיטה של האהבה שלי. 

ואני אולי לא יודע בדיוק מה זה אנדורפינים או מבין בתהליכים הכימיים שקורים במוח אבל אני פאקינג יודע מה זה להיות מאוהב, מה זה לקום בבוקר ליד הבנאדם שבחרת, מה זה לעבור את המסע המפחיד של החיים ביחד, ולהגיד תודה למי ששלח לך אותו.

 

 

אין לי תואר.

ואני אף פעם לא מתרשם מאנשים שמדקלמים לי תיאוריות או מצטטים לי פילוסופים. אני מתרשם מאנשים שחיים את החיים האלה. שרואים. שמרגישים. שעפים. שמבינים מה חשוב באמת.

אז בין המבחן בסטטיסטיקה לעבודה על תיאוריות סוציולוגיות בנות זמננו – אסור לשכוח את החיים עצמם. 

בכל זאת, צדקו הפרחות כשהחליטו ללמוד באוניברסיטה של החיים.

Please reload

פוסטים נבחרים

25/09/2016

Please reload

  • Facebook - White Circle
  • YouTube - White Circle
  • Instagram - White Circle