הסדר של עזרא

May 10, 2016

אני לא מצליח לבכות ביום הזכרון.

 

העיניים שלי מתקשות ומתייבשות, ואני הופך לרובוט שפועל על כפתורים,

ומקיים על אוטומוט כל מצווה בלתי כתובה בפולחן המוות הקולקטיבי הזה.

 

אנחנו נוסעים לבית-העלמין בעפולה, אחי הגדול נוהג ומדליק את הרדיו. מישהו תמיד זורק לחלל האוויר: "ביום הזכרון יש את השירים הכי יפים", וכולם מהנהנים בהסכמה, כאילו לא שמעו את המשפט הזה כבר עשרות פעמים בעבר.

 

ואז מגיעים ונכנסים בטור מסודר. משפחה יפה ושבורה. חלקנו בחולצות שחורות וחלקנו בחולצות לבנות (אני תמיד עומד מול הארון ומתלבט מה היום הזה מסמל יותר – קדושה או גיהינום, ובסוף שולח יד לחולצה השחורה ומשאיר את הלבנה לשבועות).

 

אנחנו פוסעים על השביל הצר עד שמגיעים לקברים. קיבינימט, אנחנו מכירים את הדרך הזאת יותר מדי טוב. לחיצות ידיים. "אהלן! מה שלומך?? קשה, קשה..." והעיניים היבשות שלי מרצדות וקופצות וזזות במהירות מבאנדם לבנאדם, מקבר לקבר, העיקר לא לעצור לשניה, ולנחות על הספסל עליו יושבים הדוד והדודה העצובים שלי.

 

 

וגם כשמגיעה הצפירה, ואני שומע פתאום את המנגינה של הדמעות של אמא שלי, המנגינה הכי עצובה בעולם – אני לא מצליח לבכות. 

אני מנסה לחשוב על עמית ואביעד ז"ל, שני הבנים של עזרא וגילה, שרק שלושה מטרים מפרידים בין מיטות הנצח שלהם.

אבל הדמעות עושות לי דווקא, והמחשבות נודדות לענייני עבודה וחברים ו"האם השארתי את הבוילר דולק כשיצאתי מהבית?"

 

אבל אני סולח לדמעות האלה, שמשחקות אותה קשות להשגה, כי אני זוכר שחודש לפני, בערב ליל הסדר, כמו בכל שנה – הן הגיעו אליי, גדולות וכבדות ומלוחות, וצנחו על ההגדה המוכתמת מכתמי יין אדום.

 

 

כי בליל הסדר זה קורה באופן קבוע. חודש לפני שזה אמור לקרות. אנחנו יושבים מסורקים וחגיגיים מסביב לשולחן. ובום. התמונות מתחילות לרוץ.

עזרא עם הבנים שלו עכשיו. הוא יושב על הספסל, מתחת לשמיים הכהים, בשקט המחריד של בית הקברות, ומדבר אליהם. מאחל להם חג שמח בין הנשימות הקצובות של הבכי שלו.

 

ובזמן שכל המשפחות מחליפות מתנות ופיסות רכילות עסיסיות, הוא לוקח את האוטו עם בקבוק יין ומצות והגדה, ונוסע להרגיע את הגעגוע, שכבר שני עשורים הוא העונש הפרטי והזוועתי שלו. עונש שאיש אינו יודע איך ולמה עליו לרצות.

 

 

שולחן החג שלנו בבית ערוך כל כך יפה. אמא לא מוותרת על פרחים. כמו הפרחים באדנית הבוצית על הקברים של עמית ואביעד. 

וכשהיא מתכופפת לנשק אותי, עם הריח שלה, של סירים ובושם מתוק, אני יודע שעזרא, גם הוא, מתכופף לנשק את הילדים שלו, ילדי האבן, והמגע הקר שלהם כבר כל כך מוכר לשפתיו.

 

ובזמן שכולנו עושים "לחיים", וכוסות היין שלנו מתנגשות לצליל זכוכיתי ודק, אני יודע שהוא מניח גביעים שקופים ועצובים על שולחן שיש יתום ממפת חג, ממלא ביין אדום חריף ושורף, ושותה כוס עם עמית ואביעד, וקיבינימט, איך הוא יכול בכלל להרים "לחיים" כשהוא מוקף בכל המוות הזה.

 

 

אנחנו קוראים בהגדה, ונועה שלנו, הקטנה, נאבקת במילים המקראיות המסובכות ומנצחת אותן, ומספרת לנו בקול החלב המתוק שלה איך יצאנו מעבדות לחירות.

ואי שם, מתחת לפנס שמאיר את שברי האותיות משמותיהם של עמית ואביעד, יושב עזרא שהפך להיות עבד של השכול, שתפור כמו צל ליומיום שלו, והוא לא יצליח לצאת לחירות גם אם יילך 400 שנה במדבר, והוא מונח בכלוב האבל הזה, צינוק רקוב ומלא טחב, שהפך להיות החיים שלו. חיי המוות שלו.

 

ואנחנו מקריאים על ארבעת הבנים, ואני צוחק, בדיוק כמו בכל שנה, על אחותי שהיא צריכה להקריא את "רשע", ומתגנבת לי לראש מחשבה של ילדים - אם התורה דיברה על ארבעה בנים, איך זה שלעזרא נשאר רק אחד?

 

ולקול שירת ה"מה נשתנה?" אני חומק לחדר הילדות שלי, בלי שאף אחד ישים לב, שם קיבלתי את הבשורה על עמית והקאתי במקום, ועל מיטת הספפה הישנה שלי אני פורץ בבכי כי אני יודע ששום דבר באמת לא נשתנה, ואני מקווה שעזרא לקח ז'קט כי הלילות האלה של אפריל יכולים להיות קרירים, והוא הרי יישב שם כל הלילה, כדי שהילדים שלו לא יישארו לבד בחג.

 

ואני מרגיש אותו יושב שם עם עמית ואביעד וכל החברים השקטים שלהם - איתי ויאיר ונאור ועידו. כולם שם, אחד ליד השני, כמו בסדר פסח חגיגי ודומם. ילדים שכבר לא יחזרו מהמרחבים הלא פתורים של הזמן והמרחק, ילדים שלא ימצאו או יחביאו אפיקומן, שלא יבקשו מאמא מצה רטובה עם שוקולד "השחר", ואני יודע שעזרא מגיע גם קצת בשבילם, כי כואב לו לראות אותם יתומים ממבקרים, בסדר השקט שהם אירגנו להם שם, בבית הקברות.

 

ואני חוזר לשולחן עם המשפחה שלי בעיניים אדומות, ואמא שואלת אותי "לאן נעלמת?" ואני עונה לה שהייתי חייב לעשות טלפון, וכשאני עובר ליד נועה אני מעביר לה ליטוף על הראש.

 

 

אני לא מצליח לבכות ביום הזכרון.

כי יום הזכרון הפרטי שלי, קצת מקדים את של כולם, והוא מתרחש על רקע מוספי חג צבעוניים, קופסאות בושם ארוזות ושאריות קיינדלעך שצפות בסיר מרק מהביל.

 

והלוואי ויכלתי רק פעם אחת, לגרור את עזרא אלינו בערב החג, ולשמח אותו, ולהריץ איתו דאחקות על פרעה, ולשכר אותו ביין טוב, ולעשות איתו תחרות ב"אחד אלוהינו" בלי לשאול איפה לעזאזל האלוהים הזה ומה הוא חשב לעצמו, אבל אני לא מעז, כי ברור לי שהוא לא ישאיר את הילדים שלו לבד בחג, וכמו בכל שנה, בזמן שהמדינה כולה תשב מסביב לשולחן ותטבול מצה בחרוסת, הוא יערוך את הסדר הפרטי והכואב שלו, עם עמית היפה, ואביעד היפה, ואיתי ויאיר ונאור ועידו, וכל שאר הילדים שבזכותו, לא נשארים אף פעם לבד בערב החג.

Please reload

פוסטים נבחרים

25/09/2016

Please reload

  • Facebook - White Circle
  • YouTube - White Circle
  • Instagram - White Circle