חושך ואור

November 21, 2016

 

כשהיינו קטנים, פחדנו מהחושך.

הוא טמן בחובו שדים, רוחות, מכשפות וסיכוי לא רע לדרוך על קוביית לגו שהשארנו זרוקה על שטיח ילדותנו.

ביקשנו שישאירו לנו אור בקצה המסדרון, שנוכל לראות ברור, ולהיות מוכנים לכל מפלצת תלת-ראשית שלא תבוא.

 

 

זה אבסורד, כי ככל שאנחנו מתבגרים – אנחנו מתחילים לאהוב את החושך, ולפחד מהאור.

אנחנו מעדיפים לא לראות.

 

 

החושך הופך לרשת הבטחון שלנו, לשיריון הבלתי מנוצח שלנו, לדרך המושלמת שלנו להוריד את המתג על כל מה שאנחנו לא רוצים להתעמת איתו.

אז אנחנו מצלילים זכרונות טראומתיים, צלקות ישנות, אהבות נכזבות. פשוט סוגרים אותם בקופסה אטומה, מעלים לבוידעם ושולחים לאפילה.

אנחנו עוצמים את עינינו כדי לא להתמודד. לא להתמודד עם כל מה שאנחנו כל כך שונאים בעצמנו. עם חוסר הבטחון שלנו. עם הכשלונות והטעויות שלנו. החושך הופך לנו למקלט נצחי שבו אנחנו מאפסנים את כל מה שמפחיד אותנו.

 

 

אנחנו מכסים את הפנים במשקפי שמש כדי לא לראות, ולא להיראות. אנחנו עושים אהבה רק מתחת לשמיכותיו הכבדות של הצל. אנחנו עוצמים עיניים בחוזקה כשאנחנו פולטים וידוי.

אנחנו מבינים לאט לאט כמה זה קשה להיות חשוף לאור המעוור, להסתכל ישר בעיניים, לעשות אהבה עם אור דלוק, ולהתמודד עם כל מה שהחושך מטשטש בכשרון רב.

 

 

ואז, אם יש לנו מזל וסבלנות, מגיע רגע בחיים שבו אנחנו מתחילים להתרגל לאור. העיניים כבר לא מתכווצות אל מול השמש. אנחנו מעזים להסתכל על עצמנו בעיניים פקוחות – עם כל הצלקות, והשריטות, והשגעונות, ועודפי השומן, ועודפי הכאב שאנחנו סוחבים עלינו. 

לאט לאט, אנחנו מסוגלים להישיר מבט לעבר עצמנו, ויותר מזה, נותנים גם לאחרים לראות אותנו באור, ככה, בלי להכניס את הבטן, כמו שאנחנו.

זה רגע קשה. זה רגע מדהים. זה רגע ששווה את כל הדמעות שהורדנו בגלל האור המסנוור.

 

כשהיינו ילדים, פחדנו מהחושך. אף אחד לא סיפר לנו שהפחד האמיתי מתחיל - דווקא כשהאור נדלק.

Please reload

פוסטים נבחרים

25/09/2016

Please reload

  • Facebook - White Circle
  • YouTube - White Circle
  • Instagram - White Circle