לזרוק את הכובע / נעם חורב
אנחנו חובשים כל כך הרבה כובעים במהלך חיינו.
יש לנו כובע שונה לכל סיטואציה. לכל אירוע. לכל סביבה ומקום.
הבעיה היא שברגע שחבשנו את הכובע פעם אחת – קשה לנו להיפטר ממנו, אפילו אם הוא כבר לא ממש מתאים לנו.
כי מה לעשות, הליצן של החבר'ה תמיד ינסה להצחיק. גם כשכבר לא בא לו. גם כשהוא עצוב. התפקיד הקבוע שלו, במרקם האנושי העדין של החברים, הוא להשתטות ולהריץ דאחקות. זה הטייטל שלו, ואוי ואבוי לו אם הוא ירפה לרגע, וחלילה יהיה רציני.
והבת של השכנים החליטה לחבוש את כובע-הילדה-הטובה-והמושלמת. אז היא רשג"דית בצופים. היא מקבלת רק מאיות. היא מתאמנת בפסנתר שלוש שעות ביום. היא בטח תהיה קצינה בצבא. והיא מהנהנת יפה, ואוכלת יפה, ומחייכת יפה, ובלילה - היא בוכה יפה. כי אחרי שנים שהיא בדמות, יש ציפיות. היא לא יכולה לאכזב. היא לא יכולה לרדת מחמש יח"ל מתמטיקה למרות שהיא שונאת כל רגע, ובכלל חולמת לברוח ולהיות סופרת.
והסטלן ההוא שחובש כבר שנים את כובע ה"לא-אכפת-לי", והוא צוחק על העולם, וטוחן ג'וינטים בבוקר, ונודד בין עבודות מזדמנות על הטוסטוס שלו, ונותן לחיים להישמט לו מבין הידיים. אבל כבר שנים רץ לו בראש רעיון לסטארט-אפ מטורף, והוא יודע בסתר לבו שאין סיכוי שמישהו יתייחס אליו ברצינות, שמישהו יעצור להקשיב לו - כי הוא חובש כובע הפוך, והוא טוב בעיקר בלהיזרק על הספה ובלארגן את החברים שלו.
והאמא הזאת, הוונדר-וומן הזאת, עם כובע הקסמים הכל-יכול, שאיכשהו מספיקה גם לנהל קריירה, וגם לנהל את הבית, וגם לנהל את בעלה, וגם לארגן לילד שלה יומולדת שנה בקונספט בוב-ספוג עם עוגת-ספוג, ובלוני-ספוג, ומזרקת-ספוג, עד שנמאס לה, והיא רק רוצה להפיל את אחד מכדורי הג'אגלינג החמקמקים מידיה, כי בשם האלוהים ויובל המבולבל – כמה עוד היא יכולה לספוג??
והילד הקטן במשפחה שהצמיד לעצמו לראש בדבק-מגע את כובע הנסיך המפונק של הבית. וזה בדיוק העניין, שהוא כבר לא כזה קטן, הוא בן 30. והוא כבר לא כזה מפונק – הוא קורע ת'תחת ומרוויח כפול ממה שההורים שלו הרוויחו בגילו, והוא משלם שכר-דירה וארנונה, ומצליח לטוס פעמיים בשנה לחו"ל, אבל עדיין בארוחות שישי – יתייחסו אליו כמו אל בן-זקונים מדושן וחסר אחריות, כזה שמתעקש לחיות בת"א, ואין לו עוד דירה משלו, ואמא שולחת איתו הרים של קופסאות עם אוכל, כי הוא לא באמת יכול לדאוג לעצמו.
והבחורצ'יק ההוא מהפייסבוק עם העיניים היפות שכותב כל כך פיוטי על תובנות מהחיים, על אהבה ועל פשטות-הדברים, על להיות מי שאתה, ועל כובעים משונים, אבל בתכלס – הכל אצלו מסובך ומתוסבך, הוא עושה מלא טעויות, אין לו מושג מהחיים שלו, ושירי האהבה היפים שהוא כותב - הם קישוט יפה ונוצץ כי הלב שלו בכלל שבור.
אנחנו חובשים כל כך הרבה כובעים במהלך חיינו.
ולפעמים בא לי להוריד את הכובע, לזרוק אותו על הרצפה, לדרוך עליו ולמעוך אותו, כי אף אחד מהכובעים האלה הוא לא באמת אנחנו.
כי הכובע הזה הוא המעצור הכי גדול שלנו.
כי קל לנו, ונוח לנו - להתחבא ולהסתתר מאחורי הכובע הזה.
כי קל לאחרים, ונוח לאחרים - להחביא ולהסתיר אותנו מאחורי הכובע הזה.
כי מרוב כובעים, לפעמים אנחנו כבר לא רואים את עצמנו.
ובעיקר כי בואו נודה על האמת, כובעים כבר מזמן יצאו מהאופנה.