לשרוף את הפתיתים

December 22, 2016

 

אמא שלי מספרת את החיים שלה דרך אוכל.

יותר מזה – היא מספרת את החיים שלי דרך אוכל.

זה מדהים איך כל רגע, כל פצע, כל זכרון שמונח על ציר הזמן של חיי – איכשהו קשור ועטוף בריחות, בצבעים ובטעמים שהיא כישפה לי במטבח הקטן שלה.

 

כשהייתי מגיע בצהריים מבית-הספר, היא היתה מחכה לי עם סיר פתיתים ומעמיסה על הצלחת גם את השרוף מהתחתית. "זה מר לי" – הייתי אומר לה, והיא היתה עונה: "לאט לאט תלמד לאהוב גם את המר, והוא ירגיש לך טעים". היום, בגיל 30, כשאני מכין לעצמי סיר פתיתים – אני שורף בכוונה את התחתית ומתענג על הטעם החרוך, שהוא, מה לעשות, חלק בלתי נפרד מהחיים.

 

אני זוכר אותה, בשבת בבוקר, יושבת ליד השולחן עם פיתות חמות, טחינה, פטרוזיליה, פלפל חריף, ביצים חומות וחצילים מטוגנים. היא היתה מחזיקה בצל ירוק ביד אחת, וביד השניה מסבירה לי: "תכניס רק את מה שאתה אוהב לפיתה כפרה. אתה לא חייב לאהוב הכל". שנים אחר כך, כשעברתי לתל אביב, הבנתי שקוראים לדבר האלוהי הזה סביח, ולמדתי איך להכניס לחיים שלי, כמו לפיתה שלי, רק את מי ומה שאני אוהב.

 

מדי פעם היא היתה מטגנת לנו וורניקס (כופתאות במילוי תפוחי אדמה ובצל מטוגן) ולוחשת לי: "זה אוכל של אשכנזים, למדתי להכין את זה רק בשביל אבא שלך". המאכל הזה, שהיא התעקשה להכין, למרות שלא סבלה אותו, הזכיר לאבא שלי את הילדות שלו בקיבוץ, את ההורים שלו, והצליח להרגיע אצלו בביס אחד את הגעגוע. "אני לא מסוגלת להריח את זה, אבל תראה איך אבא שלך מבסוט" – היא היתה מרכלת איתי בסלון, ובלי לדעת בכלל, מלמדת אותי שיעור חשוב על אהבה ונתינה.

 

יום שלישי היה יום השניצל והמקרוני. היא היתה עומדת במטבח, מטגנת שניצלים ומנגבת את הזיעה, ואני הייתי מתגנב למגש שלידה, שהיה מרופד בנייר סופג לבן, וגונב שניצלים מהערימה. היא היתה עושה כאילו היא לא שמה לב, ומחייכת - כי היא הבינה שהרבה יותר טעים לחסל את השניצלים, ככה עם היד, ישר מהמגש. אחר כך היינו מתלכלכים ביחד מהרוטב האדום של המקרוני ונקרעים מצחוק באמצע המטבח.

 

שבת בצהריים היה מוקדש לחמין. היא היתה מניחה על הפלטה סיר אלומיניום כבד מכוסה במגבת, ואני הייתי רץ כל שעה לבדוק אם כבר מוכן. "לאט לאט. חכה בסבלנות. יש מאכלים שלוקח להם זמן להתבשל. מאכלים ואנשים." – היא היתה קורצת לי.

 

כשהייתי עצוב – היה מחכה לי על הגז סיר של עלי גפן ממולאים. הייתי מתיישב על השיש, מנשנש אותם אחד-אחד מהסיר, ושופך בפניה את הלב.

 

עם השנים למדתי את תנועות הבישול שלה. תנועות שנדמו לצעדי ריקוד מרהיבים, כוריאוגרפיה מדויקת שחוללה פלאים ושינתה סדרי עולם. המטבח, שהפך להיות חלקת האלוהים הקטנה שלה, טמן בחובו כל כך הרבה סיפורים, תובנות, רגעים בלתי נשכחים, ושיעורים חשובים לחיים, שכולם סופרו על ידי האוכל.

 

עד היום, כשאני חוזר הביתה, אני דבר ראשון רץ למטבח של אמא שלי – שם קורים קסמים, שם נופלות חומות, שם מתרפא הלב, ושם, בכל פעם מחדש, היא שורפת לי את הפתיתים, ושנינו מתענגים על הטעם המר, אבל הכל כך מתוק של החיים האלה.

Please reload

פוסטים נבחרים

25/09/2016

Please reload

  • Facebook - White Circle
  • YouTube - White Circle
  • Instagram - White Circle