שיכור-גיבור / נעם חורב

אני שיכור-גיבור.

כזה שמעז פתאום להגיד לך – "אני עדיין אוהב אותך".

כזה שיורד על סמבוסק בשתיים בלילה בלי לחשב את הקלוריות.

כזה שלא מפחד להיפגע.

אני שיכור-גיבור.

כזה שאומר את כל המילים שהוא אף פעם לא אמר.

כזה שפתאום מאמין בעצמו.

כזה שעושה עיניים במסיבה.

שלא מפחד לקבל "לא" כתשובה.

אני שיכור-גיבור.

כזה שרוקד באמצע הרחוב כמו משוגע.

כזה שלא אכפת לו מה אומרים.

כזה שיושב על ספסל עם חבר ואומר לו ישר בפנים: "נפגעתי ממך".

אני שיכור-גיבור.

כזה שנכנס לשיחת נפש עם הנהג במונית.

כזה שיודע בדיוק מה הוא היה עונה לכל מי שגרם לו אי-פעם להרגיש קטן.

כזה שאוהב את עצמו, ככה, כמו שהוא.

אני שיכור-גיבור.

כזה שמנצח בנוק-אאוט את המפלצת הזאת, שנקראת חוסר בטחון.

כזה שלא מתבייש להוריד חולצה.

כזה שלא מפחד להיפגע.

כזה שמסמס לך באמצע הלילה: "אני מתגעגע".

אני שיכור-גיבור.

מגיע הביתה לפנות בוקר עם בגדים ספוגי-עשן, מצלם את ההרגשה, ומבטיח לעצמי שמחר אקום אמיץ. שאני מסוגל לאהוב את עצמי גם מבעד לגדרות האלכוהול. שאני לא באמת צריך לשתות כדי להיות גיבור.

אני מתפשט מבגדים ומגננות, נשכב על המיטה ונרדם.

ובלילה, מבלי שארגיש, הכל צומח בי שוב –

אותם שורשים עקשנים של חוסר בטחון.

אותם קוצים שאני שולף כדי לא להיפגע.

אותן חומות גבוהות ששומרות עליי מכולם.

אותו געגוע ששמתי על "השתק" יותר מדי זמן.

ושוב, אני הולך לישון שיכור-גיבור, ומתעורר פחדן.