תותים

June 2, 2016

 

אתמול הגעתי עם בן זוגי להופעה של חנן בן-ארי.

הקהל ברובו הורכב מדתיים.

מצד שמאל שלנו ישבה משפחה דתית עם שלוש בנות מתוקות שצרחו את כל המילים, ולידם זוג מגניב עם ראסטות.

בשולחן מימיננו, צמוד-צמוד, ישב זוג נשוי, מבוגר יחסית. דתיים קומפלט. הוא עם כיפה וציצית והיא עם שביס וחצאית ארוכה.

הם זרקו מבט לכיוון שלנו, אנחנו זרקנו מבט לכיוון שלהם, וההופעה התחילה.

 

בן-הזוג שלי החזיק לי את היד. הייתי מרוכז כולי במוזיקה המהפנטת, עד שבשלב מסויים קלטתי שהגבר מהשולחן הימני מגניב אלינו מבטים ללא הפסקה. הוא לא נראה כל כך מרוצה מזה שהחזקנו ידיים. ניסיתי להתעלם והמשכתי להתרכז בהופעה.

 

 

באיזשהו שלב בן הזוג שלי השעין עליי את הראש.

הגבר מהשולחן הימני קלט את זה, לחש לאשתו משהו באוזן ושניהם נעצו בנו מבטים.

התחלתי להרגיש לא בנוח למרות שידעתי שאין לי על מה.

 

 

ההופעה נמשכה, בן הזוג שלי הגניב לי נשיקה בדיוק כשחנן התחיל לשיר "אני צב ללא בית", ואני נזכרתי שאני צב עם בית, ובבית שלי לימדו אותי שזה בסדר גמור להפגין חיבה, לא משנה למה ואיך.

כנראה שהזוג שלידנו גדל בבית קצת שונה כי הגבר המשיך לנעוץ בנו מבטים, והיה נדמה לי שעוד שניה כוס היין שהחזיק מתפוצצת לו ביד. אשתו לחשה לו משהו, לא יכולתי לשמוע מה, הוא ענה לה בתנועות ידיים נחרצות, ושניהם הסתכלו עלינו.

לא הרגשתי בנוח, אבל בשום אופן לא שחררתי את האחיזה מידו של בן הזוג שלי.

 

 

לקראת סוף ההופעה – הבירה ששתיתי נתנה את אותותיה והתגנבתי לשירותים. כשיצאתי מהתא כדי לשטוף ידיים, חיכה לי שם הגבר מהשולחן הימני. הוא גם שטף ידיים ולא הפסיק להסתכל. כמעט שכבר באתי להגיד לו משהו, ותכננתי בראש איך אני נואם לו על אהבת חינם ועל זכות האדם לאהוב את מי שבא לו. בסוף החלטתי לוותר. 

יצאתי החוצה והוא יצא אחריי, נעמד מולי וזרק לי: 

"שמע..." בעיניים רושפות. 

הרגשתי שהדם עולה לי לראש, ועניין אותי מה היה כל כך נורא במה שעשינו, שהוא החליט להעיר לי על זה באופן אישי. 

"כן?" עניתי לו בקור. 

"אני חייב להגיד לך..." הוא נראה נבוך.

"חייב להגיד לי מה?" סיננתי, למרות שידעתי מה הוא הולך להגיד.

"חייב להגיד לך שאני ואשתי מסתכלים עליכם כל ההופעה..." הוא השפיל מבט.

"אוקיי... שמתי לב..." עניתי.

"ו... אתם פשוט מקסימים. רואים שאתם אוהבים באמת, ושיש ביניכם חיבור חזק".

החוורתי ולא הצלחתי להוציא מילה מהפה.

"תודה, תודה רבה..." גמגמתי במבוכה.

אוטוסטראדה של מחשבות השתוללה לי בראש. מחשבות על כמה אני מטומטם. על תפיסות שגויות. על קטנות אמונה בבני אדם. על תבניות שאנחנו מכניסים אליהן אנשים. ובעיקר על האיש הזה, שהעביר אותי שיעור חשוב ופקח את עיניי.

חזרתי להופעה בדיוק כשנשמעה השורה - "אין לנו זכות בכלל להתלונן...", קלטתי את הזוג המגניב עם הראסטות רוקד על השולחן ביחד עם שלוש הבנות הדתיות הקטנות, כולם ביחד צורחים את המילים, וחשבתי לעצמי עד כמה מוזיקה יכולה להוות גשר, עד כמה אהבה זה דבר יפה, ועד כמה לפעמים החיים שלנו באמת תותים.

נ.ב.: רוצו להופעה הזאת. זה וואוו!!

 

Please reload

פוסטים נבחרים

25/09/2016

Please reload

  • Facebook - White Circle
  • YouTube - White Circle
  • Instagram - White Circle