אהבה*

October 17, 2015

 

ועם הזמן אנחנו לומדים לאהוב עם כוכבית.

כזאת שבאה להזהיר אותנו מהאותיות הקטנות.

אנחנו לומדים לאהוב עם תנאים. עם תקנון. עם מרווח בטחון - כזה שישמור עלינו, כדי שחס וחלילה לא נקבל את הכאפה שקיבלנו כבר יותר מדי פעמים.

 

 

בתוך הבדידות המנומסת שסיגלנו לעצמנו, אנחנו מסגלים גם אהבה מנומסת. זהירה. אנחנו כל כך נשמרים מהאהבה שלנו. הולכים על ביצים. ישנים עם עין חצי פקוחה. לא ממהרים להתמסר. לא ממהרים לתת הכל. לא ממהרים להאמין.

השריטות שלנו, מוצגות לראווה במוזיאון פנימי שאיש לא מסייר בו מלבדנו. חלקן כבר הגלידו, חלקן עדיין מדממות, חלקן, כנראה, לעולם כבר לא יגלידו.

 

 

ואנחנו לא שוכחים. 

אנחנו לא שוכחים כמה נפגענו. כמה היה לנו קשה. כמה נשבענו שלא ניכנס לזה יותר. הרי כבר האמנו פעם, ותראו מה קרה. נתנו הכל. חשבנו שיש נצח. שיש בטחונות. שיש חוזה שנחתם בשתיקה.

 

 

אז איזו ברירה נשארה לנו? 

להיכנע לאלוהי הסקפטיות. לאהוב רק עם חגורת בטיחות. עם שריון. עם מגיני-בירכיים. לשמור מרחק. לא להגיד הכל בקול רם. לעשות אהבה רק בחושך.

אנחנו כל כך מפחדים.

מפחדים לרוץ שוב אל תוך האש בלי לשאול שאלות. מפחדים לאהוב כמו ילדים נאיביים. לפרוש ידיים, ולקבל בזרועות פתוחות חיבוק. חיבוק או ירייה.

 

 

וזה כל כך עצוב, תשמעו. 

ההתפכחות היא הגיהינום.

אבל אני עדיין מאמין, מאמין באמת, שכשמגיע הבנאדם הנכון, המדויק, האמיתי - איפשהו במרתפים האפלים שלנו נדלק אור עמום. והוא מרצד ומהבהב. מעז-לא מעז להידלק. והאור הזה הוא התקווה הקטנה והמפוחדת שלנו שהפעם זה שונה. שאת החוזה הזה שלנו - אף אחד לא יפר. שהנצח מחכה לנו.

 

 

אז כשהבנאדם הזה מגיע, אנחנו מרימים את היד גבוה גבוה, ובתנועה אחת מהירה מעיפים את האותיות הקטנות, משחררים את חגורת הבטיחות, מורידים את השריון ורצים אל תוך האש – כאילו אנחנו ילדים נאיביים. כאילו אף פעם לא נפגענו. כאילו אף פעם לא נשרטנו. 

כאילו אין כוכבית.

Please reload

פוסטים נבחרים

25/09/2016

Please reload

  • Facebook - White Circle
  • YouTube - White Circle
  • Instagram - White Circle