הורים

September 25, 2016

 

כשהייתי קטן, ההורים שלי היו עושים לי פאדיחות.

אבא שלי היה חוזר על כל בדיחה מאה פעם (היא לא הצחיקה, גם לא בפעם המאה).

אמא שלי היתה מנסה להשתמש בסלנג ללא הצלחה ("העוגה יצאה לי חבל"ז. סוף הדרך. פצצות לגבות. הכל שרוף!!").

אז הייתי בעיקר מתעצבן ומשתיק אותם, כדרכם בקודש של בני הטיפש-עשרה.

 

יש לנו רשימת עניינים לא פתורים עם ההורים שלנו – אנחנו סוחבים איתנו כל הערה שיצאה להם אי פעם מהפה, כל עונש שקיבלנו מהם בצדק או לא בצדק, כל ביקורת החלטית שלהם על ההתנהלות שלנו, כל הרמת גבה והחמצת פנים על הבחירות שלנו בחיים.

 

 

ואז, בוקר אחד, אתה קם פתאום בוגר יותר ומפוכח יותר, וכל מה שאתה רוצה לעשות זה לחבק אותם.

הפנקס נסגר והיד מפסיקה לרשום.

ממרחק הזמן, אתה פתאום מבין את גודל האחריות שמתלווה ללהיות הורה. אתה פתאום קולט שהיית בן לא קל. שהם היו כל כך סבלניים לשטויות שלך, לקריזות שלך, לשגעונות שלך. אתה עוצר כדי לחשוב כמה הם נתנו לך. כמה הם בנו אותך. כמה הם השפיעו עליך, ואתה מאמין, בלב שלם, שהם עשו את הכי טוב שהם יכלו.

 

אתה משלים עם העובדה שהם לא יהיו פה לנצח ומתייחס בסלחנות, בחמלה ובעיקר באהבה אינסופית לפאדיחות האלה שפעם כל כך הביכו אותך. אתה לומד להבין ולאהוב את ה"נודניקיות" שלהם. אתה סבלני לטכנופוביה שלהם. אתה מוקיר כל רגע, כל טלפון, כל הצקה וכל ארוחה משפחתית שלך איתם.

 

 

פתאום, באמצע החיים, התפקידים מתחלפים – אתה הופך להיות המגונן. השומר. ההורה. אתה דואג שלא ירמו אותם. שלא יוציאו אותם פראיירים. שלא יביישו אותם.

אתה הופך להית הסנגור שלהם. איש התמיכה הטכנית שלהם. הנהג שלהם. סוכן הנסיעות שלהם. ובעיקר, אתה משתדל להיות הבן שלהם, ונדהם לגלות שאחרי כל השנים האלה - עדיין חשוב לך לעשות אותם גאים.

 

פתאום אתה מתייחס בכובד ראש לעצות שלהם. לדעות שלהם. לפתרונות שלהם. אתה מבין שהם עברו כברת דרך רצינית, שהגב שלהם כפוף מכובד ניסיון וחוכמה, ושאולי הם לא יודעים מה זה אייפון 7 או איך לעשות שופינג באינטרנט – אבל בכל מה שקשור לחכמת חיים, אהבה, חברות, אנשים וחלומות – יש לך עוד הרבה מה ללמוד מהם.

 

אתה חוזר אחורה בזמן, לתחנות חייך הצבעוניות, ונזכר איך כל פצע, כל זכרון, כל רגע של אושר - עטוף בסוף בהוויה שלהם, קשור אליהם ושזור בהם.

 

 

כן, כן, ככה זה קורה. בוקר אחד אתה מתעורר, וכל מה שאתה רוצה לעשות זה לחבק את ההורים שלך. אתה חושב על עצמך כהורה, ומתייחס אליהם כמו שהיית רוצה שהילדים שלך יתייחסו אליך. 

אתה מתעקש, פעם אחר פעם, להודות להם. לגרום להם נחת. לצחוק מהבדיחה שלהם גם בפעם המאה, ולהגיד להם שוב ושוב ושוב, שהם הורים חבל"ז. סוף הדרך. פצצות לגבות.

Please reload

פוסטים נבחרים

25/09/2016

Please reload

  • Facebook - White Circle
  • YouTube - White Circle
  • Instagram - White Circle